אָחִי הַבַּנְדִיט – אַחַי הַדְיוּמְסְנָאִים

(מתוך עלונו של הרב מאיר ויסברגר שליט"א-אייר תשע"ג)

הרצון להחריב את עולם התורה, לא נולד בבחירות תשע"ג. לפיד השנאה מועבר מקדמת-דנא מאב לבן, מבנדיט לבנדיט. משעולי החמורים מכירים את הבנדיטים הנוערים, הנושכים תלמידי חכמים, שוברים עצמותיהם. ד"לים גאים, חובשי כיפות מחוררות, השליכו מקרייתם, קרית שמואל שליד חיפה, כבר לפני עשרות בשנים, ישיבה גדולה שנפתחה שם. ובכפר מימון ירדו הד"לים לחייו של הגר"י פרידמן שנאלץ לעבור לתפרח. ובשכונתם כפר אברהם שבפתח-תקוה, כמעט והצליחו לעשות כן לרבם, הגרב"ש סלומון זצ"ל, שהעז ופתח שם את ישיבתו "נחלת דוד". אין כאן מקום להאריך, ומספיק מבט קצר כדי לומר לבנדיט הד"ל התורן: מי שעשה לנו ניסים לאבותינו אז, יגאל אותנו מידכם גם היום.

*

לפני הבחירות כבר הצבענו על דבר מוזר המתרחש בליכוד. אנשי מפתח שם, ביניהם כמה חובשי כיפות, השמיעו הכרזות מפוצצות על שינוי קוטבי ביחס לשותפיהם בש"ס וביהדות התורה. זהו, די לשותפות הלזו. עידן הישיבות תם. לאחר הבחירות יישללו מהחרדים משרדים ותפקידים. תמהנו מה ראו להכריז על זאת עוד לפני הבחירות. השבנו כי בראותם יחד עשייה מבורכת היוצקת יסודות, מכינה תשתיות לקראת הגידול המבורך של הבית החרדי, ויש עתיד לשנות את אופי המדינה – "נפל האסימון" לתודעתם. הבינו כי בדרך הנוכחית יזורז, להוותם, תהליך "השתלטות" החרדים על המדינה. משרדים מוזנחים שחולקו כ"שיריים" לשותפים החרדיים: משרד הבריאות שנראה כחולה סופני: משרד השיכון שהיה משותק בירוקראטית: משרדים שאיש מהם לא חפץ בהם למרות לשכת השר, רכב השרד וכולי – קיבלו, לפתע, משנה חשיבות... סגני שרים במשרדים עלובים אלה, שנחשבו כגבאי משנה בבית כנסת בינוני – הצליחו (בלי לימודי ליב"ה...) במקום שקודמיהם נכשלו. אז קפצו הקופצים על המציאה...

טועה איפוא מי שסבור כי המתקפה על הציבור החרדי היא פרי הגיגם של אוטו-אנטישמים ספורים, בנדיטים יחידים חולי שנאה עצמית, נושאי לפידים, יורקי זיקים, קודחי אש שנאה. יש כאן קואליציה מקיר לקיר של שנאת עולם לעם עולם. ושנאת חובשי כיפות עמי-הארץ, גדולה, כידוע, מכולם. הדבר שמנע עד-כה את יישום השנאה, היה תאוות השלטון. וכשהאמינו כי, מחד, ימשיכו לשלוט לאחר הבחירות גם ללא החרדים, ומאידך ראו את גידול הציבור החרדי, לא נרתעו אנשי הליכוד עוד קודם הבחירות, להכריז על ניתוק מן החרדים, כדי לגרוף קולות חילוניים. ובראש החץ שם, כמובן, כמה חובשי כיפות. המשחק כאילו הליכוד מעוניין בהמשך הקואליציה עם החרדים, אינו אלא העמדת-פנים. כי אם לא עכשיו – אימתי ינפצו את היהדות החרדית, שהשכילה לסלול נתיבים, להתקיים אף לשגשג.

תרנגולת בג"ץ הטילה את בֵּיצַת המהומה. התקשורת דגרה עליה, כדרכה. לצורך הענין הפכה לפתע את עורה והיא מלקקת את ראה"מ המותקף עד עתה לבלי-רחם. הקשקוש על שוויון בנטל: ההכרזות כי עולם הישיבות ישתנה לבלי-הכר – כל ההתקפות וההכרזות מתוכננות, מתואמות ומתוזמנות להפליא.

כדרך כל נאשם, התקיף זקן אשמאי מפד"לי את החרדים המחרימים את הרב קוק. סיטונאי גיורים זה, שמעלליו ידועים לכל, טוען: חרם תחת חרם. ועיתונאים חרדיים רפופים ממהרים להכחיש ולטעון כי איננו מחרימים את הרב קוק אף מכבדים אותו וכולי. ואין מי שיקום ויטיח בְּרוּרוֹת: אמת, חרם על שיטה שבונה ומסייעת לצקת ולהקים גשר לעוברים ולא שבים. ודמי רבבות החללים שצעדו על הגשר והתחברו לציונות החילונית צרורים בכנפיו של הרב קוק. איננו מתווכחים עם מכחישי עובדות מוכחות בדבר החללים – אלא על הקשר בין שיטת הרב קוק למציאות עגומה זאת. אנו מתנגדים בחריפות לשיטתו, אך איננו שונאים אלא את משנאי ד'.
שנית, גם אם כצעקתו על החרמת הרב קוק – האם מתירה ההחרמה לכרות ברית עם שונא המחרים את הרב קוק ואת דת ישראל גם-יחד?! וכי מתיר חרם פסול, לשיטתם, לכרות ברית עם המבקש לקעקע את עולם התורה כולו? כמה מטופש הגיון אשר כזה! מטופש כמו השלט: 'הבית היהודי' אותו תלה וועד הבית הנבחר על-ידי דייריו, למרות היות הועד מורכב ממאמינים ומאפיקורסים מוצהרים. זה בית יהודי זה?! איך לא יֵבוש הבוחר בוועד להטיף מוסר ולהחרים חרם תחת חרם, על-ידי ברית עם מפר ברית, את השומרים בקנאות על בדקי הבית הישן?!

אחת משתיים: או ששני כורתי הברית סבורים כי מפני חטאיהם גלו מארצם ואינם יכולים, למרות רצונם העז, לעשות חובותיהם בבית הגדול והקדוש; ושניהם מייחלים לחזות בעיניהם מלך משיח ביופיו, לראות כוהנים בעבודתם ושפך דם הקרבנות: לראות סנהדרין בלשכת הגזית, דנה בצדק ובמשפטי התורה לבדם ומבטלת בג"צים וכל מרעין בישין – או ששניהם כופרים בזאת; אך בעוד שהאחד כופר בגלוי, בן בריתו ממלמל את טקסט המוסף מן השפה ולחוץ. ובאמת כופר שקרן עלוב הוא, חסר כל ערך.

זאת ועוד: לכל בית יהודי יש סממנים בלתי משתנים, קבועים ורצופים. שלושת יסודות הבית היהודי המרכיבים את אופי דייריו הם: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. כך נראה היהודי וכך בנוי ביתו. נדלג כאן על המרכיב הראשון משום הרחק מן הכיעור, אך סַפְּרוּ נא לנו היכן מצויה אצלכם הרחמנות היהודית המפורסמת. היכן הביטוי לגמילות החסדים המפורסמת, בה מצטיין העם היהודי כל שנות גלותו. היכן יד שרה שלכם? היכן עזר מציון שלכם? היכן עזרה למרפא מזרחיסטי? היכן מעייני הישועה, ארגוני ההצלה, חסדי נעמי, קופות העיר, גמ"חים לכל נושא וענין. היכן חלוקת מזון לכל דכפין ולכל דצְריך בבתי חולים כמו התמר, חסדי יואל, מחית יהודית וכולי? איפה החנניה צ'ולק המזרחיסט, האלימלך פירר המפד"לי, הבנימין פישר הסרוג, האורי לופוליאנסקי הלאומי וכל אלפי העוסקים עימם בצרכי ציבור באמונה, בצדקה ובחסד. מדוע משום-מה שייכים המה, ברובם המכריע, לש"סניקים ולאגודאים? היכן ניתן למצוא אינדקס של מוסדות ואישי חסד מזרחיסטיים? הגיעו בעצמכם: זה-בית-יהודי-זה? – נוּ-באמת.

כך נראה בית יהודי ריק. ואתם נעלבים עד עמקי הנפש כשאומרים עליכם כי בית שכזה דומה יותר לבית של נכרים! וזה מזכיר את ההֵעַלבוּת החילונית והזעם המתפרץ לאחר "במה אתם יהודים" של הרב שך זיע"א בשעתו. וכי די ב"מי שברך" למדינה ובאוניברסיטה באריאל לאפיין אתכם כדיירי בית יהודי? זה-בית-יהודי-זה? – נוּ-באמת! נכון: ישראל – אף-על-פי שחטא – ישראל הוא. אבל שום גבאי צדקה לא יכרות ברית עם בעל חנות גדולה במרכז הכרמל בחיפה – וכך חווינו בעינינו לפי שנים רבות – שהשמיע באזננו כי אינו יכול לתרום כיון ש"איני יכול לעבור את מסגרת הצדקה לה התחייבתי!" ו'לחיזוק' דבריו הוסיף בכל הרצינות: "דעו כי תורם אני בכל שנה עשרים וחמש לירות לאיל"ן ועשרים וחמש למד"א. אינני יכול לחרוג ולהוסיף יותר"...
מעשה שהיה מכבר וראינו בעינינו. יהודי חילוני בּוּר פנה לסופר סת"ם עם מזוזה מן הסוג הידוע, שם בכל שורה יש י' פסולים ונ' שאלות... סופר הסת"ם ביקש ממנו לקרוא את השורה האחרונה, והוא קרא: וכתבתם על... מזודות ביתך. נתבקש הלה לשים-לב ולקרוא בשנית ובשלישית. המזוזה נותרו במזוודה... והסופר הדריכו היכן ניתן לקנות מזוזה כשרה.

כתב שיתאר ראש-ישיבה מפורסם, שאף-הוא התבלבל בין מזוזה למזוודה, היה מביא אותך לנוד בחמלה וברחמים לנפש הכותב ההזוי – הלא כן?

*

שבת קמ"ז: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת כו'. א"ר יהודה אמר רב: כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום ועצרת מן המנין. איבעיא להו עצרת להאי גיסא או להאי גיסא כו'. א"ר חלבו חמרא דפרוגייתא [שם מדינה שיינה משובח. רש"י.] ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו. איעקר תלמודיה. כי הדר למיקרא בספרא בעא למקרא החדש הזה לכם, אמר: הַחֵרֵשׁ היה לִבָּם. בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. והיינו דתנן ר' נהוראי אומר כו' ולמה נקרא שמו נהוראי שמנהיר עיני תלמידי חכמים בהלכה. עיי"ש.

פרקי אבות פ"ב מ"י: חמישה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי כו'. הוא היה מונה שבחם כו' ר' אלעזר בן ערך כמעין המתגבר. אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים כו' ואלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם. גדול-דור-התנאים.

הנאה קצרה מנהר דיומסת עשתה את גדול הדור כתינוק מתחיל אצל המלמד בחדר. "החרש היה לבם". ממש כאותו בּוּר מהמזוודה. מבהיל.

וכי רק טעות אחת טעה המעין המתגבר שהפך לפתע לאנ-אלפא-בית המבלבל בין האותיות? – אתמהה. וכי לא היו לר' אלעזר בן ערך טעויות נוספות? מה ראו רבינא ורב אשי לחקוק דווקא טעות אומללה וזמנית זאת? ובכלל: מדוע נחוץ להנציח כתם נורא זה בים-התלמוד לדור-דורים? מה בא זה ללמדנו?

ועוד זאת: שקיעה בים החומר עלולה להשקיע רוח במצולות-ים. טיעונים מגוחכים של שוכני בתי חומר, ידועים ונראים בעליל לכל מתבונן. אבל האם חסרים אנו 'עולם-הזה-ניקים' שכל עיסוקם הוא כתיבה ארסית ובזויה? מה לזה וּלְשִׁכְחַת קְרוֹא-וּכְתוֹב?

וביותר: האם מותר ללמוד גמ' זו בשטחיות, כאילו, חלילה, איבד גדול-הדור את יכולת הקריאה בלבד, להיותו כתינוק המלקק דבש ותופס את אגורת המלאך ביומו הראשון בחדר? – האם רשאי הלומד להיות שטחי ולחשוב כאילו, חלילה, קרא גדול-הדור, כמעשה-קוף-בעלמא, קריאה חסרת-פשר המלמדת על איבוד שפיות-דעת במידה כזאת-או-אחרת? [ומלשון הגמ': בעא למקרא החדש הזה לכם משמע לכאורה כי רצה לקרוא כמו שכתוב באמת, אלא ששינה דעתו וקרא בשיבוש במתכוון. וצ"ע.]

אוזן שומעת חיונית לאדם יותר מן העין הרואה. הנזק מאיבוד כוח הראִיה אינו מוחלט וקשה כמו הנזק מאיבוד יכולת השמיעה המנתקת אותו מכל הסובב אותו. "ונכבדת האוזן מן העין" – כתב רבינו יונה ב'שערי תשובה' – והוכיח זאת מאדם שסימא את עין חברו שנותן לו רק את דמי עינו – אבל מי שחֵרֵשׁ את אזני חברו נותן לו דמי כולו.

חושי הראיה והשמיעה אינם באוזן ובעין גרידא. ראִיה שטחית יכולה להפוך כל קערה על-פיה. בכוחה להפוך לבן לשחור ולהיפך. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. 'רואה אני את דבריו מדבריכם'. אדם בעל שאר-רוח משקיף, רואה ומבין פי-כמה-וכמה מאיש גס ושטחי. השקיפה ממעון קדשך וּבָרֵך את עמך. כן הוא בשמיעה. שלמה המלך מבקש: ונתת לעבדך לב שומע. שמעתי, פעמים היא שמיעת אוזן גרידא, פעמים פירושה: סברתי וקיבלתי. (רש"י.)

*

אכן הבדל גדול יש בין שני החושים. ראיה מסולפת ניתנת לתיקון בהצגה מחדש ובהסבר נאות. חֵרְשׁוּת הלב סותמת אוזן, אינה משתמעת לשני פנים. הוא לא בתמונה. עיור-שכל ולב עשוי, ברצונו, לשנות דעתו. חרש-הלב לא. התבוננות בעיקר ובטפל שבתמונה, תשנה את דעת העיור אם יִשְׂתָּכֵּל בתמונה בעין אחרת. יבדוק אם לא הבליט בצבעים עזים פרטים לא חשובים, והבליע בצבעים חיוורים מציאות אמיתית. אזי ייפרד מדעתו הקדומה, יראה את הזיוף שבתוך התמונה הישנה ויהפוך על-פיה את הקערה הדמיונית שיצר. חרש-הלב אינו מסוגל לכך. אין עם מי לדבר – אומר פתגם העולם. לב עיור ניתן, עקרונית, לפתיחה מחודשת. לב חרש – מקרה אבוד. לא מסוגל לקלוט. יקבל על הראש תשע מכות, יודה ויאמר: חטאתי, ד' הצדיק – שום-כלום. יתבשר על המכה העשירית – וילך לישן על מיטתו. יתחנן: קומו, אנא, צאו מכאן ומהר, עשו הכל כרצונכם – ואף עשו לי מי-שברך – וירדוף אחריהם ביבשה אשר בתוך הים. יאמין כתמיד: לי יאורי ואני עשיתיני.

כשהלב חרש, אין מה לעשות. לפידון יקטע רצף חרפת שלושים שנה ולא יקבל הוראות מגפני... כמו אבא טומיסלב שלא קיבל את הוראות גפני... כולם קיבלו – חוץ מאמיצי-לב אלה (להבדיל בין מתים למתים). וראש הממשלה מבסוט. שכח איך הופל פעם. ליבת אמת בוערת לה, כתמיד, בליבנו. מזכירה איך עברנו את פרעה, את אנטיוכוס, את הימלר, את גבלס, קרימטוריומים, שומר הצעיר, משה קול, האוזנר, שריד, אלוני, חיים חפר וכל היתר – עד פטישונ-שוטינו דהיום: לפיד ושות' וראה"מ הנאור. ליב"ה אוטמת, סותמת. לבת הרי-געש-התקשורת מטמטמת מוח ולב. נגבי מלהג, ידידיה שטרן מלקק, בנט מְבַּנְדֵט, פירון מְמַלְצֵר, משרת. אף אצלנו חוגגים חכמולוגים חֵרְשים, משיאי עצות בכל תחום וענין. עצות כלכלה, עצות בטחון, מה-לא. עצות לכל, בלי לזכור את "אם תלכו עמי בקרי" של פרשת השבוע. גם-כן-חרדים. מתחברים עם עמיתיהם שבאידך-גיסא בניגוד לעצת החכם: 'אל תען... פן תשוה לו'. ילקקו כסיל, כי גם ליבם חרש, מסרב ללמוד מנסיונם המר של קודמיהם שחלפו-עברו בלי להותיר עקבות.

בעיצומה של מכה תשיעית מתברר, כי שמונים אחוז מן העם לא יאמינו כי באה עת דודים. כי נברא דבר-מה חדש, ראשוני. מתברר כי בשורת החודש החָדָש לא תתקבל אצל מליוני היהודים. רק אחד מחמישה, או מחמישים, יֵצאו מן הכלל. רוב העם, חלקם, מן-הסתם, קרובי משפחה, אחים, אחיות, דודים, דודות, יבואו לקבורה בימי חושך-מצרים. שמונים אחוז לפחות. להתפלץ מן המחשבה על-כי רוב מוחלט של העם איבד כל סיכוי להשתנות, בדיוק כפרעה וכעבדיו. הוא שתה דם, אכל צפרדעים, התגרד בשחין, חטף על הראש אבני אלגביש, דם ואש ותימרות עשן ועוד ועוד – ונותר בשלו. אף המליונים שסבלו ממנו מכות ועינויים: שבזיונות והתעללות היו מנת-חלקם עד-לא-מכבר – נותרו בשלהם. פרעה מוכה קשות, מצרים כולה הולכת מדחי-אל-דחי – והם, כדרכם, מקשקשים את התפילה לשלום המדינה, מכשכשים בזנבם לעבר הפריץ, לתפארת מדינת החרטומים. לא מאמינים בשינוי. נוזפים באחיהם העיקשים, הדבקים במשה רבם, מבשר הגאולה הקרובה. נופלים מתים ונקברים בחושך. ככה זה כשאין עם מי לדבר. חרש היה ליבם.

*

החודש הזה לכם, בעא למקרא המעין המתגבר בעת חוליו. החרש היה ליבם – בכה גדול-הדור. האם שוב ייחרץ, חלילה, גורל רוב העם להיקבר בימי חושך עב של ימי עקבתא דמשיחא? למה לא יבחינו בחייץ שבין תענוגי דיומסת וחיי-תורה. למה אינם מביטים במעדר, בקרדום דיומסת, שעקר את תלמודי ממני. למה אינם מבינים שגשם דיומסת ותענוגיה לא ישתלבו לעולם עם רוח וריח תורה. למה סבורים הם שיש להם ולבניהם זכות ויכולת-קיום כשסמי חיים ומות מתערבלים יחדיו בכוס ובנפש החיים. למה לא יבכו עלי, יבקשו עלי, יתחננו עלי. למה?

חרש היה ליבם. וכשהלב חרש, אין עם מי לדבר.

לב המעין המתגבר, שהנהיר עד-לא-מכבר את עיני החכמים – לא נחרש. בכיו על המסכנים שליבם נסתם לימד, כי מי דיומסת לא קיפחו אותו כשם שקיפחו את עשרת השבטים. איתו אפשר לדבר.

בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה.

*

שני דברים נצטוו ישראל כדי לקדש את המהפכה המתקרבת. את היציאה מאפלה אל האור הגדול.

ראשית, יש עליך, בן-ישראל, לשחוט בפומבי את אליל התקופה – הוא הכבש המצרי. לבוז לו בפומבי, כמו-היה פרה הודית. הדפס איש יהודי מאמר גינוי וזלזול ב"ערך הדמוקרטי". מליון איש יתלו על קירות בתיהם, על כל מקום בולט, שלטים מאירי עיניים, כי הדמוקרטיה אינה אלא בלוף אחד גדול, חסר-ערך, יציר כפיה של שטיפת-מוח דמגוגית, שקרית, בלתי פוסקת. דעת לנבון נקל לראות את המשטמה על-פני העיתונאי המפחד מנחת זרועו של הקדוש ברוך הוא.
שנית – וזו מקימה קשה יותר – עליך היהודי להקיז מדמך. עליך להימול ולערב את דם ההקרבה על מזבח הקדושה יחד עם הזלזול בדעת הקהל כשאתה שוחט את אלוהי מצרים. כי-אז דורש דמים יזכרך לטובה ותזכה לרכוש גדול, כמובטח לאברהם אביך.

*

אך, במטותא, אל תהפוך יוצרות. אל תשתתף במרוץ גועל-הנפש השנתי שבמוצאי החג אחר נהנתנות מפוקפקת במאפיית הצבי אשר בבני-ברק ומקביליה בירושלים ובבנותיה. הלחמניות, דיומסנאי יקר, לא אפויות מי-יודע-מה – אבל אתה, חרש דיומסנאי, אתה פוי. אתה חרש-לב מגעיל. פתח אוזן, פתח לב. אל תשתתף במרוץ הסוסים החרשים השורפים במוצאי החג את המצות שעבר עליהם הפסח. את החמץ שנמנעת מלאכול.

אתה מנוי על חוג הג'קוזאים. כרטיסי אשראי לרוב "משרתים" אותך ואת ביתך זו אשתך. ודא כי לא שקעתם בחובות הנוסע המתמיד לשלם בדיוטי-פרי. ודא כי אינך ידוע לכל כדיומנסאי מזוייף, בלי כיסוי.

עינך פקוחה? אתה בטוח? אזנך מקשיבה? אולי הנך זקוק למכשיר-שמיעה מתקדם – בטוח שלא? והלב, העיקר הלב היהודי, לא זקוקה למוהל שיסיר ממנו את ערלתו? סימן זה יהא נקוט בידך: אם הינך רץ כצבי למאפיית הצבי במוצאי חג הפסח בלי בושה – אז אתה דיומסנאי חרש-לב. מקרה אבוד, כנראה.

זאל-שוין-זיין-די-גאולה – תרקוד, אולי עם כולם. אבל אם חייך יהיו חיי חרש-ערל-לב – ירחם ד' עליך ועל חבריך הדיומסנאים.

*

נכנסנו לא-מכבר לחנות גדולה, ידועה ומפורסמת בבני-ברק. מאחרי אחד הדלפקים ישב לו אברך חמוד, פאותיו מסולסלות בקפידה, לבושו הדור מקודקד ועד וֶעסט. בוהן ידו עסוקה, מגלגלת את מסך מכשיר-הרצח. איך אתה מחזיק בזה לעיני כל ישראל? – שאלתי. למה לא? – ענה הנשאל כיהודי. באמת אינך יודע? גם אינך מכיר את האיסור החמור אותו פרסמו גדולי ישראל בכל אתר ואתר? במה אפשר לעזור לך – הוא שואל. רציתי, עניתי. אבל אצלך כבר לא אקנה, ויצאתי משם בחרי-אף.

אחר-כך הבנתי, כי פגשתי בחרש-לב. אבל איפה חבריו, קהילתו, משפחתו? איפה הם? האם גם הם חרשי-לב?! למה אתה כה תמים – נעניתי מפי ידידים. וכי אינך זוכר איזה מאמץ הושקע בזמנו להטמעת המכשיר הסלולרי הכשר, מה הפלא?

הלכה הבושה. חרש היה ליבם. אין עם מי לדבר.

מפיצה עד שווארמה. מגלידריה ועד מנגל. חרשי-הלב נושרים מן העצים. מתרבים. סבא וסבתא רבא – ד' יקום דמם. מה קדם לשואה? – נדבר בפעם אחרת. אני עסוק כרגע. פגישה עם חברים. תלכו עמי בקרי, אלך עמכם בחמת-קרי – זה פרשת השבוע? – מַ'תַּ' אומר! כל-טוב לך. בשורות טובות ומשמחות.

חז"ל לא אסרו מגורים או שהיה בדיומסת. כח ההשפעה השלילית של מיא דדיומסת ויינה המשובח קיפחו עשרה שבטים מישראל וכמעט נפל בפח זה רבי אלעזר בן ערך. אבל חז"ל לא אסרו דיומסנאות ופיקניקים. לא אסרו ציוד קמפינג ואמצעי צלילה. אין סעיף בגמ' ופוסקים המתייחסים לסכנות אלו.

אבל זו תהיה המלחמה האחרונה, הנוראה מכולן, קודם ביאת משיח הולך תמים. כך מתברר והולך. קשה להאמין כי יש עדיין צורך בכל דרכי שכנוע, לאחר אסונות גדולים וידועים של ריסוק משפחות.

ארבע שנים חיפשו תחליף כשר לפסח למהדרין, כדי להכשיר מעדן חלב כלשהו. ארבע שנות חיפושים! כך נתפרסם בעיתונות החרדית. כל ההכשרים, כל ההידורים, כל השפע, כל הדיומסנאות – הכל מפורסם מעל דפי העיתונות החרדית וחקייניה. כוח ההשפעה השלילית הנוראה של דיומסת, מימיה ויינה המשובח – משפיע יותר מהכיפה עם הסרט (החשוב לכשעצמו עד מאד). השריטות בנפש המציפים את דיומסת ומוצריה, לא עושים, בהכרח, את האדם הדר שם לאנ-אלפא-בית. אבל כן עושים את הבַּשָׂם המומחה שם, המבדיל בין ריחות הבושם השונים, למפוטר שכזה המתפרנס כיום מפינוי אשפה. בשם ותיק המפנה כיום בורות ביוב, כבר לא יקיא חוצה את בני-מעיו. כי התרגל לצחנה.

*

אבל מי שהיה בְּרוּם-המדרגה וכְמַעְיָן המתגבר – נפל שאוֹלָה. נפילה מִקומה גבוהה – היא נפילת התרסקות בלתי נמנעת.

וזה מה שקורה לבני-עליה, שאפם נדחף לרגע אל הצחנה. רגע אחד מספיק להם, כי הם רחוקים מן הצחנה כמטחווי-קשת. ומפגש שכזה – לו יהיה אקראי, חסר חשיבות לכאורה, מפיל באחת את העולה בהר – היישר אל תהום תחתית.

אכן נסיון נורא, ואשרי כל העומד בו, שאינו נכשל ואינו מכשיל אחרים בעצם החזקתו במוצרי "יהרג ואל יעבור".

*

החרשים – כך אמרו בשם הרבי מקוצק – שְׁמָעוּ. שמעו את חרשותכם. אל תאמרו: שומעים אנו היטב. כי לבכם חרש. והעיורים – הביטו לראות. ראו לפחות את עיוורונכם. אל תאמרו: רואים אנו היטב. כי התמונה אותה אתם רואים – עכורה. מזוייפת.

החליפו את הכתובת, לאמר: גר בדיומסת. תושב קבע, לא תושב ארעי. קומת קרקע, או קומת מרתף.

הבה נחזור ל"החודש הזה לכם" ולא ניתקע במעלית (או מורדית) ה"חרש היה ליבם". ונזכה כולנו יחד להשיב את עשרת השבטים באחדות בית ישראל ובתשועת עולמים.