לחבורת ליסטים דרושים שותפים לנשיאה בנטל...

11 במרץ 1946. בפני מושבה הראשון של הועדה האנגלו–אמריקנית בירושלים[1], הוא החל לנמק ולהסביר את הזיקה בין עם ישראל לארץ ישראל, כשבתוך דבריו הגיב לדברי ההיסטוריון הערבי ד"ר פיליפ חתי, שטען קודם לכן בפני הועדה, כי אין בהיסטוריה מושג הנקרא ארץ ישראל (כשהוא מתבסס על העובדה שגם בתנ"ך נקראה א"י בשם כנען) ואמר: "אנו תמימי דעים עמו (היינו עם הד"ר חתי). אין דבר כזה בהיסטוריה. נכון בהחלט. אבל כשהד"ר חתי מדבר על היסטוריה, הרי הוא מתכוון להיסטוריה הערבית. הוא מומחה להיסטוריה ערבית, והוא יודע את מקצועו. בדברי ימי הערבים אין דבר כזה, אין ארץ ישראל. התרבות הערבית טופחה בערב, סוריה, פרס, ספרד, צפון אפריקה. לא תמצאו את ארץ ישראל בהיסטוריה הזאת. וההיסטוריה הערבית לא נתחוללה בארץ ישראל. אבל ההיסטוריה הערבית איננה עדיין הכל; יש היסטוריה עולמית ויש היסטוריה יהודית ובהיסטוריה זו קיימת ארץ בשם יהודה, או כפי שאנו קוראים לה, ארץ ישראל. אנו קוראים לה בשם זה למימי יהושע בן נון. היתה ארץ כזו בהיסטוריה, והיא עדיין קיימת. ארץ קטנה היא, קטנה מאד, אבל ארץ קטנה זו הטביעה רושם עמוק בדברי ימי העולם ובדברי הימים שלנו, מפני שארץ זו עשתה אותנו לעם ועמנו עשה את הארץ הזאת. שום עם אחר בעולם לא עשה את הארץ הזאת, וארץ זו לא עשתה שום עם אחר בעולם. ושוב מתחילים אנו לעשות את הארץ הזאת, ושוב מתחילה הארץ הזאת לעשות אותנו. זה דבר מיוחד במינו, זוהי עובדה. וארץ זו נכנסה לדברי ימי העולם הודות למלחמות המרובות שראתה, מלחמת המצרים, הבבלים, האשורים, הפרסים, היונים, הרומאים, הביזאנטים ואחרים. היא תפסה מקום בהיסטוריה שלנו ובתולדות העולם, משום שעמנו יצר כאן ציוויליזאציה, אולי מוגבלת, אבל גדולה מאד, ועיצבה את עמנו, את העם היהודי, ושיותה לנו את הצורה שיש לנו מאז ועד היום הזה: עם לבדד ישכון מצד אחד ועם אוניברסאלי מאד מצד שני; עם לאומי מאד ובינלאומי מאד. זוהי אומה אכסקלוסיבית בחייה הפנימיים, בדבקותה בהיסטוריה שלה, במסורתה הלאומית ובדתה, ואוניברסאלית מאד ברעיונותיה הדתיים והמוסריים החברתיים. הורו אותנו שיש אל אחד בעולם, שהמין האנושי אחד ומאוחד הוא, משום שכל אדם נברא בצלם האלקים, שצריכה להיות, והיֹה תהיה, אחוה בין העמים, וצדק סוציאלי ושלום. אלה היו הרעיונות שלנו תרבותנו שלנו, ההיסטוריה שלנו בארצנו; והיא תפסה את מקומה בדברי ימי העולם.

אנו יצרנו כאן ספר. יצרנו ספרים רבים, רבים מהם הלכו לאיבוד, כמה מהם נשתמרו רק בתרגומים לועזיים, אך מספר ספרים כעשרים וארבעה נשתמרו בלשונם ובצורתם, בלשונם המקורית, בעברית, באותה הלשון שבה אני הוגה עכשיו בדברי אליכם אנגלית, באותה הלשון שבה מדברים יהודי ארץ ישראל.

הלכנו בגולה – גלינו והורחקנו מארצנו. אבל לקחנו איתנו את ספרינו, את הספר, ובספר הזה, שהיה בשבילנו יותר מספר – כי בו צרורה כל נפשנו – לקחנו אתנו לגולה גם את מולדתנו, כי גם ארצנו זו היתה צרורה בספר, ונשאנו את ארצנו בלבנו, בנשמתנו – ויש דבר כזה שנקרא נשמה, כשם שיש דבר שנקרא גוף, - ושלושה אלה – העם, הספר והארץ – היו לאחד, ולעולמים. זה חוט משולש אשר לא יינתק. אין כח חומרי שיוכל לנתק הקשר שבין העם הספר והארץ – אלא אםישמיד אותנו השמדה פיסית. היו"ר הבריטי הנכבד של ועדה זו ציטט ביום הששי בבוקר משהו מספרו של סיר רונאלד סטורס – לציין מהי ההבטחה שניתנה לנו בהצהרת בלפור. אדוני, זכותנו לארץ זו, קשרינו אתה, מקומנו בתוכה – תמצא באותו הספר, אך ורק באותו הספר – ולא בשום ספר אחר. הספר ההוא מחייב אותנו, ורק הוא. אם הוא מחייב אחרים – לא עלי להגיד. אני יודע הרבה נוצרים המאמינים שהספר ההוא מחייב גם אותם,  - אותנו וודאי שהוא מחייב. אין לתאר את עמנו בלי הספר, לא בעבר ולא בהווה, ולפי דעתי ואמונתי, גם בעתיד".

הוא המשיך והמחיש לחברי הועדה את הקשר החזק של עם ישראל למורשתו ההיסטורית ואמר: "לפני שלוש מאות שנה ומעלה הפליגה אנית "מייפלאואר" מנמל פלימוט בדרכה לעולם החדש. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תמה אני: כמה אנגלים ואמריקאים יודעים בדיוק תאריך של הפלגת אניה היסטורית זו, כמה "פילגרימים" היו בספינה זו, ומה היה הלחם שאכלו הנוסעים בצאתם מפלימוט. והנה – לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה (כ-3000 שנה לפני הפלגת "מייפלאואר") יצאו היהודים ממצרים. הדבר קרה לפני יותר מששים וששה יובלות – וכל יהודי בעולם יודע עד היום הזה בדיוק נמרץ באיזה יום יצאו היהודים ממצרים – ט"ו ניסן, ומהו הלחם שאכלו אז אבותינו – מצות. ועד היום הזה, במשך אלפי שנה, אוכלים כל היהודים – מצות בט"ו בניסן, ומספרים על יציאת מצרים, ועל התלאות שבאו על היהודים לאחר כך, משיצאו שוב בגולה, והם מסיימים את סיפורם במילים אלו: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל". כאלה הם היהודים...[2]

דבריו השאירו רושם על חברי הועדה. ליו"ר האמריקני יוסף כ. האצ'יסון לא היתה כל שאלה על דבריו וגם היו"ר האנגלי סיר ג'והן אדווארד סינגלטון העדיף לדחות את שאלותיו עד לאחר קריאת פרטיכל דבריו.

חברי הועדה לא ידעו כי מאחרי הדברים המרגשים מסתתרת צביעות אכזרית. צביעות שאפיינה ומאפיינת עד היום את מנהיגי הציונות והמדינה והניכרת כמעט מכל משפט היוצא מפיהם, בדיוק כפי שהיא ניכרת מדבריו של העומד מאחרי הדברים שקראתם לעיל- דוד בן גוריון, אז, יו"ר הסוכנות היהודית ולימים, ראש הממשלה הראשון של מדינת "ישראל".

חברי הועדה לא ידעו כי בה בשעה שבן גוריון מדבר בפניהם גבוהה גבוהה על היותו של ספר התורה המחייב היחיד עבורנו מתחנכים ילדי ישראל השבויים במוסדות החינוך הציונים כי התורה היא יצירה ספרותית בעלמא וכל קשר בינה ובין המציאות מקרי בהחלט.

הם לא ידעו כי היהודים הדבקים באמת בדת היהודית והשומרים במסירות נפש על העברת דברי ימי ישראל לדורות הבאים היו שנואי נפשו של בן גוריון וחבריו ושכנגדם קדשה הציונות מלחמה עוד הרבה לפני מלחמתה כנגד הערבים או הבריטים.

הם לא ידעו כי המשוואה האמיתית על פיה מחנכת הציונות היא הפוכה לגמרי למשוואה אותה הציג בפניהם בן גוריון ובעוד שבפני העמים הם מכריזים "עם לבדד ישכון" את ילדיהם הם מחנכים על ברכי "נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן".

אך לדבר אחד לא שת לבו גם בן גוריון אשר ניתק את דברי ימי העולם מבורא העולם ותלה את המקור ל"ספר" בעם ישראל. הוא שכח כי מעבר לתיאור המדויק של מועד יציאת מצרים, האוכל שאכלו אבותינו ושאר הזכרונות של יציאת מצרים ישנו תיאור מדויק גם של הכניסה לארץ ישראל וכי על פי תיאור זה ישבו בארץ ישראל בעת כניסת עם ישראל לתוכה שבעה עמים אשר גורשו ונהרגו ע"י עם ישראל במשך שבע שנות כיבוש. תיאור מדויק זה יוצר שאלה מוסרית נוקבת באשר לזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, שאלה שהתשובה המוסרית היחידה שניתן להשיב עליה היא התשובה המובאת בילקוט שמעוני (שמות יב' רמז קפז') ובריש פירושו של רש"י על חומש בראשית  וז"ל: "בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום (תהלים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:".

בן גוריון וממשיכי דרכו עד דורנו אנו, שכחו, כי צביעותם  המנתקת את תולדות עם ישראל מכל קשר לאלקי ישראל מצדיקה מידית את טענת האומות "ליסטים אתם" ושוללת מהם כל טענה לזכות מוסרית-היסטורית באשר לבעלותם על ארץ ישראל.

ואם כלפי צביעותם זועקת טענת האומות "ליסטים אתם" הרי כלפי האמת וכלפי הצגת התורה בפני ילדי ישראל במערכת החינוך הרשמית של מדינת ישראל (ושל ההנהגה הציונית שקדמה לה) כיצירה ספרותית אנושית דמיונית של "מספרי סיפורים קדמונים" אשר כל קשר בינה ובין המציאות מקרי בהחלט זועקת טענה כבדה הרבה יותר הטבולה בדמם של עשרות אלפי קרבנות מלחמה ופעולות טרור ובדמעותיהם וכאבם הבלתי פוסק של אלפי משפחות שכולות, אלמנות ויתומים: "שופכי דמים  אכזריים אתם!"  שכן, שליחת חיילים אל מותם בעבור הגנה על ארץ שהבסיס להגנה עליה הוא זיקה דמיונית של עם דמיוני אל ארץ דמיונית  שמקורם הינו דמיונם הפורה של מספרי סיפורים קדמונים, אינו כי אם שליחת חיילים אל מותם ללא כל הצדקה מוסרית.

אך במקום להכות על חטא, במקום לעמוד לדין על הפקרת יהודים למוות בעבור אגדות דמיוניות, באים הם ואומרים: מדוע זה תשתמטו מן הנטל? מדוע לא תילחמו גם אתם כתף אל כתף עם מיטב בנינו? ולא לחינם הם שואלים זאת. יודעים הם היטב כי עמידתנו מנגד לשכרון החושים שלהם היא היחידה היכולה לפקוח עיני העם מתרדמת הדמיון אשר עצמתה כ"כ חזקה עד כדי הפקרת הבנים והבנות למוות. יודעים הם היטב כי שלילת התורה שוללת בראש ובראשונה את הצדקת קיומם, כי שלילת קיום האלקים הופכת את המושגים "עם ישראל", "ארץ ישראל" ו"מדינת ישראל" למשוללים מן היסוד עוד יותר והופכת את הדרישה לנשיאה בנטל הכבד של ההגנה על המדינה לאכזריות בלתי נתפסת מצד ראשיה.

ובתשובה לשאלתם מדוע איננו שותפים לנטל, איננו נזקקים כלל למקורות חז"ל באשר ליחודו של שבט לוי ויחודם של לומדי התורה. איננו נזקקים גם להסברים רעיוניים מופלגים המסבירים את ההקבלה בין קיום רוחני לקיום גשמי ובין השתדלות רוחנית להשתדלות גשמית.

איננו צריכים גם להציג באריכות את גדרי ההלכה הברורים באשר ל"מלחמת רשות" ומלחמת מצוה" ואת הראיות הרבות לכך שהלכות אלה הן בבחינת הלכתא למשיחא ואינן נוהגות כיום כלל, או את חומרת העבירה על שלשת השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל למשך כל תקופת הגלות עד ביאת משיח צדקנו.

בהתאם לתפיסתם המעוותת והכפרנית של השואלים זאת התשובה פשוטה הרבה יותר. אם התורה היא אוסף של אגדות דמיוניות אזי התשובה של אדם מציאותי לדרישה שכל מקורה בדמיון הינה: מצטער, אך אינני מוכן להפקיר את חיי לסכנת מוות בעבור דמיונות! וכשם שלא יעלה בדעתו של בר דעת להכנס לרמאללה או ללבנון כדי להציל את "כיפה אדומה" משיני הזאב האכזר או לחפש שם את שלגיה ושבעת הגמדים ולמשוגע ייחשב בעיניו מי שיהין לעשות כן, כך לא יעלה בדעת שום בר דעת לסכן את חייו עבור עם, ארץ, ומדינה שכל מקורם הוא אי שם במחוזות הדמיון של המספרים הקדמונים.