סיפורו האישי של א. - לשעבר מדריך בישיבה תיכונית כיום- אברך כולל

לפניכם סיפורו האישי של א. מדריך באחת הישיבות התיכוניות היותר "נחשבות" אשר היכרותו עם אתר אזמרך בלאמים וספר דת הציונות גרמה לו לצאת למסע חיפוש האמת. לאחרונה לאחר שעזב את הישיבה התיכונית והצטרף לאחת הישיבות הידועות המותאמות לבעלי תשובה מן הצבור הדת"לי זכה להינשא ולהתחיל בהקמת בית של תורה וניאות לחלוק עימנו מעט מסיפורו האישי המרתק שאותנו כבר הספיק לחזק ובעז"ה יחזק גם את הקוראים. כאן המקום לציין כי נשמח לקבל סיפורים אישיים של אנשים שבעברם השתייכו למסגרת הדת"לית ואזרו את האומץ לברר את האמת ולעשות את השינויים הנצרכים להתאמת חייהם לדרך האמת-דרך ישראל סבא (גם אם לא עשו זאת דרך "אזמרך בלאמים" או "דת הציונות"). זכות הדיבור לא.:

קוראים יקרים, אני משתף אתכם בפרטים שבקלות עלולים לחשוף את זהותי בפני לא מעט אנשים המכירים אותי. למרות שאיני חפץ בפרסום, ואני בטח לא מחפש שונאים, הגעתי למסקנה שחשוב ביותר לתת לכם את הסיפור המלא. הסיבה לכך היא משום שהתהליך שעברתי ב"ה, היה בו כדי להמחיש לי ואני מקווה שגם לכם, את הבירור שהוביל אותי למסקנות שהגעתי אליהן בס"ד.

לפני שאתחיל, אני רוצה להבהיר שגדלתי בבית תורני, הורי שיחיו הם אנשים יראי שמים שתמיד משתדלים לעשות את רצון ד' בלב שלם, תמיד כיבדו גדולי תורה והשתדלו להקפיד על קלה כבחמורה, כמו עוד הרבה בציבור הציוני דתי בו גדלתי שהולכים בתום לב אחר הרבנים ומשתדלים לעשות רצון קונם. אם יש לי טענות, הן לא כנגד הציבור אלא כנגד מנהיגים המסמאים את עיניו, ומובילים אותו בניגוד לדרך המקובלת מדור לדור ומתוך קלות ראש ודמיון פורה, וכאילו שאיבדו לגמרי את חוש הביקורת של השכל הישר בניסיונות להתחקות אחר החילוני הציוני והמשכיל אותו יעריצו ואליו יחניפו.

נראה לי שהכל התחיל כשהייתי באמצע תקופת השירות הצבאי. אז התחלתי ב"ה להתחזק יותר בתורה ויראת שמים, ולקרוא ספרים בעניין לימוד התורה, וקונטרס המלקט הלכות והנהגות בנושאים של קדושה וטהרה. היה זה מעט לפני הפינוי בגוש קטיף, והנושא בער מאוד בקרב הציבור בכלל, ובצבא בפרט שם עלתה השאלה גם מבחינה מעשית - האם החייל מחויב לסרב פקודה או להשתתף במעגל כלשהו הקשור לפינוי. לא אשכח את האי בהירות שהייתה אז בקרב הציבור המחכה להוראה ונאחז באשליה - "היה לא תהיה". היו שאמרו חובה לסרב פקודה, היו שאמרו שאסור, והיו שאמרו שצריך לא לסרב אבל גם לא לפנות – כלומר להיות פסיביים ולומר "אני לא יכול". מתוך שלל הפסיקות והדעות השונות שהיה אפשר לשמוע בכל מקום, דבר אחד לא היה ברור, היש כאן היררכיה רבנית כלשהי? או שמא כל אחד רשאי להעלות את דעתו על הכתב ולהיות "מאן דאמר"? (את התשובה לשאלה זו אני משאיר לכם קוראים יקרים לברר בעצמכם ע"י מבט חטוף באתרים, בעיתונים ובעלונים של הצה"ד).

על כל פנים נאחזתי אז בסברא האומרת שחובה לסרב פקודה, ולא להשתתף בשום מעגל  הקשור לפינוי. החלטתי יחד עם חברים להעדר מהצבא למשך כשבועיים, ולהצטרף למאבק של המפונים בגוש קטיף. לאחר הפינוי כשחזרתי לבסיס נשפטתי למספר שבועות בכלא הצבאי, שם לראשונה התחילו להתעורר בי תהיות גדולות על כל הנהגתה של הציונות הדתית. הדבר שהביא לכך הוא ההפתעה שחיכתה לי שם, בפרט לאור העובדה שהתחלתי להתחזק אז בהלכות צניעות, בית כלא שכולו מנוהל על ידי בחורות צעירות. אינני רואה צורך לתאר בפניכם את אווירת הקלות ראש והפריצות השוררת בבית כלא צבאי בו החיילות נכנסות לאוהלים בבוקר ומעירות את החיילים.

בהזדמנות הראשונה שהיתה לי, בקשתי שיחה עם מפקדת הפלוגה. ביקשתי ממנה להתחשב במצפון שלי כאדם דתי ולהעביר אותי לאגף שבו אין בנות, אבל היא הפתיעה אותי עם התשובה – אין אגף כזה. בקשתי שיתנו לי לפחות להיות בבידוד אבל נעניתי בסירוב ובאזהרה שאם אעשה עבירת משמעת במטרה להיכנס לשם – אצטרך לאחר מכן להשלים את הזמן שנשאר במחלקה הרגילה. ראיתי שאין לאן להימלט, וכששאלתי רב צבאי שנכנס לביקור בכלא נתקלתי בהתעלמות מוחלטת. ראיתי איתי עוד חיילים עם כיפה לראשם שהצטערו מאוד על המציאות הרוחנית הנוראה אליה נקלעו ללא מוצא, והבנתי שאין שום "הסדר" לחיילים דתיים שעשו עבירת משמעת, ועליהם להיענש גם ברוחניות, ועל אף שישיבות ההסדר קיימות כבר עשרות שנים, אף רב לא עמד על כך שיתוקן הדבר.

אבל האכזבה מהנהגת הציבור היתה אצלי אז רק בתחילתה, ולא חשבתי שהיא תוביל לשרשרת של תובנות שישנו את כל אורח חיי בס"ד. כשסיימתי את תקופת המאסר חזרתי לפלוגה, שם החליט מפקד הפלוגה להוציא אותי מהמערך הלוחם ולהראות לכולם מה קורה למי שמעז להעדר מהצבא (או במילים צבאיות "להיפקד") – "למען יראו וייראו". משם הועברתי ל"מפקדה" שהיא הפלוגה האחראית על כל צרכי הגדוד והחיילים בה אינם בתפקידי לחימה. שם שובצתי בחמ"ל (חדר מלחמה – מעין מזכירות) בחברת חיילים וחיילות. לא הסכמתי לקבל את התפקיד, ובמקום זה ישבתי בבית כנסת נטוש בבסיס וזכיתי ללמוד תורה במשך כמה חודשים (הקצינה שהיתה אז ממונה עלי, על אף שלא היתה דתיה, שמרה על שתיקה מוחלטת ויכולתי לשבת וללמוד באין מפריע ולהיפטר מאותו תפקיד ב"ה).

אבל כל זה לא עזר לי להימלט מאווירת הפריצות שהיתה בכל פינה ר"ל.  התערובת החמורה של החיילים והחיילות המלווה בניבולי פה וקלות ראש האופיינית לצבא, היתה לא רק בתפקידים מסוימים אלא גם בחדר אוכל ואף בחדרי השינה של החיילים. התחילו להתעורר אצלי שאלות כמו - מה עושה החייל הדתי שהגיע למפקדה? מה עשו עד היום אלפי החיילים הדתיים שנאלצו מסיבה זו או אחרת (סיבה בריאותית לדוגמא) לצאת מהמערך הלוחם ולהגיע לשאול התחתיות המכונה "מפקדה"? איפה הרבנים של ישיבות ההסדר והיכן כאן ה"הסדר"? אם הפקרת חפץ של אחר נקראת בלשון חז"ל 'פשיעה' – איך נקראים רבנים המפקירים את נשמות תלמידיהם? 

מכל מקום לאחר מלחמה ארוכה שניהלתי עם מפקד הגדוד וללא שום עזרה של "רב" כלשהו, היה זה המפקד פלוגה הדרוזי שהבין את הצורך הדתי שלי לעבור לנח"ל החרדי שם נכנסתי לתפקיד משגיח כשרות והמשכתי ב"ה ללמוד רוב היום תורה. כשהשתחררתי מהצבא התחלתי להשתתף חצי יום בהרצאות ב"מכון מאיר" ולעבוד בחצי היום השני. בשלב הבא התחלתי ללמוד מקצוע במכללה באריאל והמשכתי לקבוע עיתים לתורה, אבל הרגשתי בתוכי כל הזמן רגשי סתירה. הקמפוס באוניברסיטה הוא מקום מפגש בין צעירים וצעירות דתיים ודתיות, חצי שעה בין שיעור לשיעור של ישיבה בקפיטריה ועבודות בית משותפות. הלבוש הוא כמעט כמו בחוף הים, והמרצות לא חוסכות בניבולי פה, דיבורי כפירה וזלזול בתורה הקדושה. ושוב שאלות - למה אנחנו כאן? האם בשביל זה עשינו תעודת בגרות? בשביל למכור את נשמתנו עבור פרנסה  יותר מכובדת?האם זהו השלב האחרון והמסכם בעיצוב אישיותנו וההכנה הראויה לקראת בניין בית נאמן בישראל? איפה הרבנים?

לקראת סוף השנה הראשונה קיבלתי הצעה מרב בישיבה תיכונית לעבוד שם בתור מדריך בפנימייה. החלטתי  לעזוב את המכללה סופית, לקבל את ההצעה ולשלב את העבודה עם לימוד תורה בישיבה הגבוהה שהיתה מחוברת לישיבה התיכונית. במהלך השנה התרחשו כמה מקרים שגרמו לי להבין שישיבה תיכונית איננה המקום לחנך את הדור הבא. אחד מהם היה ההפקרות בכל הנושא של פלאפונים ו"אביזרייהו". תלמידים שכבו על המיטות, גלשו באינטרנט, ראו סרטים ומערכוני ליצנות והעבירו מאחד אל השני, והשמיעו שירים לועזיים.  אחד התלמידים ניגש אלי וסיפר לי שקנה פלאפון חדש ונכשל בדברים אסורים והוא מצטער אבל לא מצליח להפסיק. אמרתי לו שהוא משוחרר מהשיעורים בבוקר ושיסע להחליף לפלאפון כשר. הישיבה לעומת זאת הסתפקה בהתחייבות מצד ההורים שלא יהיה אינטרנט בפלאפון ולא דרשה יותר (הס מלהזכיר חלילה את המילה ה"חרדית" – "פלאפון כשר"). כשפניתי נסער לאחד הרבנים לדווח לו על ההידרדרות החמורה, הוא צחק וניסה להרגיע, הבנתי שאין עם מי לדבר.

מקרה נוסף היה העלון שפורסם בישיבה בחודש אדר. בעלון פרסמו תלמידים את דעותיהם לגבי תנועת נוער מעורבת. תלמיד אחד כתב טור המשלב מושגים שונים מהגמרא בליצנות וזלזול בכל נושא הצניעות. תלמיד אחר כתב טור בו הוא מסביר את דעתו המשובשת שאין איסור בפעילות מעורבת של בנים ובנות ושזהו "שביל הזהב" של הרמב"ם. ובאותו עמוד אחד הרבנים מוחה על דברי האחרון ואומר שרק במקרים של הצלה מחילוניות והתבוללות – תנועת נוער מעורבת מותרת (דבר שעמד בסתירה לעובדה שמידי שבוע הישיבה היתה משחררת עשרות תלמידים להדריך בבני עקיבא ללא שום ביקורת, ולא, הם לא הלכו לשם כדי להציל מישהו מחילוניות ורבים מהם יצרו שם קשרים עם בנות כצפוי ואותם היה צריך להציל מחילוניות ר"ל).

אבל הקש ששבר את גב הגמל היה המקרה הבא. אחד הבילויים שאורגנו עבור התלמידים בחודש אדר היה ערב שירה, במהלכו עולות קבוצות של תלמידים לנגן ולשיר. יום אחד, כשישבו כל הכיתה לאכול, אחד התלמידים השמיע מהפלאפון שלו שיר "רוק" חילוני בקול רם על מנת להנעים את האווירה. ניגשתי אליו וביקשתי שיכבה את השיר ויתחשב בשאר התלמידים שאינם מעוניינים בשמיעת שירים כאלה. תמה הבחור על דברי: "וכי מה הבעיה בשיר? הרי אני הולך לשיר אותו על במה לעיני כל הישיבה?". התקשיתי להאמין לו אך הוא התעקש, אז שאלתי אותו אם הוא קיבל אישור לכך והוא ענה בחיוב: "כן, הרב... עבר על המילים של השיר ואישר לי את זה" (השיר הוא "שוב מרגיש אחר" של להקת הרוק - "סינרגיה").וכן היה. שיר רוק חילוני מלווה בתנועות גוף של הזמר והקהל וכל מה שהיה חסר זה אורות מהבהבים וקצת אלכוהול. כך נראה ערב שירה בישיבה תיכונית.

היו עוד דברים שהפריעו לי כמו הדגש על לימודי חול, והפתיחות המוגזמת בסגנון הפלורליזם החילוני רק במעטה של "לקדש את החול" ע"פ כתבי הר' קוק. כל דבר שאסור לומר וכל שכן להאמין היה יכול להוות נושא לדיון (בניגוד להלכה, רמב"ם הל' ע"ז).  כל אחד חשב שהוא יכול להבין כל דבר, ולהשפיע על רחוקים ע"י התחברות אליהם ולא לפחד שיהיה מושפע הוא בעצמו (גם בניגוד להלכה, רמב"ם הל' דעות). בכלל, אף אחד לא ראה עניין בלא להביא עצמו לידי נסיון (סנהדרין ק"ז ע"א). אין נסיונות, אין סכנות, מתנתקים מהסייגים של ה"גלות" ומתחברים לתורה ה"גואלת" של הר' קוק שבה כל דבר שרק ניגע בו יהפך לקדוש. החילונים הם נשמות גבוהות שמקיימים בהידור את מצוות ישוב הארץ. המדינה קדושה, הצבא קדוש, בני עקיבא היא תופעה של קידוש ה'. הטמא הוא טהור והטהור הוא טמא, בעצם הכל טהור, הכל קדוש, חוץ מהחרדים העיוורים שלא רואים את אור הגאולה  ושבויים בארבע אמות גלותיות של הלכה. הכל מורכב ושום דבר לא ברור. שאלות ששאלתי בחורי ישיבה על התנהלות הציבור, תמיד נענו בהסבר "עמוק"  ותלוש לגמרי מהשכל הישר. כתבים בסגנון שירים לא ברורים של הר' קוק, מהם הקורא יוכל להפיק כמעט כל מסקנה שירצה, היוו תחליף לש"ס ופוסקים. ההיגיון ההלכתי פינה את מקומו לדמיון הפורה שלעולם אינו מבקש הכרעה.

לא הייתה ניכרת שום שאיפה בציבור להתמסר ללימוד התורה. הכוללים היו מיועדים אך ורק למי שעושה מבחני רבנות או דיינות, וקשה היה למצוא מי שנשאר בכולל עם המטרה - ללמוד. בכלל לא הייתה מטרה שכזו. הבנה מסולפת של דברי חז"ל  "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" וסיסמאות תלושות כמו "לקדש את החומר" – היו שגורים בפי התלמידים שאלו מביניהם ששאפו לקבוע את מקומם בין כותלי בית המדרש – היו מיעוט שאינו ניכר.  המושג "דעת תורה" היה רחוק ושמור רק לחרדים. גם מחאה או ביקורת על מה שלא מתאים לרוח ההלכה היו שמורים רק לחוג החרדי ה"קנאי", ואילו אצלנו כל דבר היה אפשר לקדש לרומם ולראות בו את הטוב במקום לפסול, וקיימא לן "הצדיקים הטהורים לא קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק וכו'". שוב, כמו שאמרתי - דמיון פורה.

אבל מכאן ועד לעבור לעולם החרדי היה עדיין רחוק. לעזוב את החברה שבה גדלתי באמצע שנות העשרים ולהתחיל למצוא את עצמי בחברה שאינני מכיר  ולמצוא שם אישה כדי להקים משפחה לא היה דבר של מה בכך. חוץ מזה, גם על השיטה החרדית הייתה לי ביקורת, הרי חלק בלתי נפרד מהתורה של הציונות הדתית היא לקנטר על החרדים ובחלק הזה כמו כולם גם אני הייתי בקי. אלא שאז אתר האינטרנט "אזמרך בלאמים" והספר "דת הציונות"  נכנסו לתמונה. תוך כדי חיפוש מצאתי את עצמי באתר שחושף עובדות מזעזעות על התהוותה של הציונות הדתית ומנהיגיה. הצגת השקרים והסילופים עליהם נבנתה הציונות הדתית מחד, והפרכת מערכת הקנטורים נגד החרדים מאידך, בתוספת הסתירות שראיתי במה עיני וחוויתי על בשרי – העמידו אותי מול ההכרעה הקשה והחשובה ביותר בחיי.

 חבר בישיבה שידע שאני עובר שינוי לכיוון החרדי ניסה לשכנע וטען שמחבר הספר "דת הציונות" הוא שקרן. הזכרתי לו את דברי הרמב"ם: "קבל את האמת ממי שאמרה". אם יש לך טענה עניינית על מה שנכתב בספר, בבקשה, אשמח לשמוע. במהלך אחת השיחות שלו איתי התקשר אותו בחור ליצחק דדון מ"מרכז הרב", ה"איש על החומה" של הציונות הדתית (מחבר הספר "אתחלתא היא"). הוא דיבר בשמי ואמר שהוא מבולבל כי הוא קרא את הספר "דת הציונות" – ומיד הצמיד לי את הפלאפון כדי שאמשיך איתו את השיחה. דדון, כששמע את הדברים, שאל אותי בקול נסער: "הרב אלישיב נחשב בעיניך?". כן, עניתי לו. "הרב אלישיב אמר שמי שרוצה לאבד את העולם הבא שלו שיאמין למה שכתוב בספר הזה!". כששאלתי אותו אם הוא שמע זאת בעצמו מפי הגרי"ש אלישיב, או שיוכל להפנות אותי למי שהיה עד לאמירה הנחרצת, הוא ענה לי שהוא לא חשוד על השקר. חזרתי וביקשתי שבכל זאת יתן לי פרטים של מי שהיה עד לאותה אמירה – והוא הסכים ונתן לי מספר של אדם בשם י. "נראה לי שהוא חולה נפש, הבן אדם הזה פשוט חולה נפש משנאה לציבור שלנו!" -  המשיך דדון. בין הטענות שהוא השמיע לא מצאתי מענה לדבר הראשון שבקשתי בתחילת השיחה – טענה עניינית הסותרת את הנאמר בספר "דת הציונות". כשהתקשרתי למספר שנתן לי לברר אודות האמירה של הגרי"ש אלישיב כשאני מצטט את דברי דדון, ענה לי י. בבבת צחוק ובטון מרגיע: "הוא לא אמר את זה... הוא אמר שלא צריך להתעסק עם המחלוקת הזאת...". התברר לי מי הוא השקרן...

חבר נוסף שרצה לשכנע אותי נתן לי ספר שנקרא "גדול שמושה" על דמותו של הר' צבי יהודה קוק, הדמות שאולי הכי השפיעה על הציונות הדתית, ואשר רבים ממנהיגיה היום הם תלמידיו. אבל הספר עשה את הפעולה ההפוכה בדיוק. נשארתי ער כל הלילה כשאני קורא קטע אחרי קטע ומזדעזע מהדברים העקומים שאני רואה בספר (דוגמא אחת מיני רבות: סברא עקומה האומרת שאין איסור לבנות להתגייס בהסתמך על דברי המשנה - "אפילו כלה יוצאת מחופתה"). בבוקר כבר הכל היה לי ברור. הענפים נראים כמו השורשים, והתפוח לא נפל רחוק מהעץ...

התקשרתי לרב אברהם חזן ובקשתי שמות של רבנים המסכימים לספרי "דת הציונות". הוא נתן לי רשימה של גדולי תורה חשובים אצלם אוכל לברר. שאלתי אותו על פרטים שנתן לי עליו דדון (כגון באיזה ישיבה למד ומי היה רבו) והרב אמר שלא היו דברים מעולם.  ביקשתי להיפגש איתו והוא הזמין אותי אליו הביתה, שם זכיתי להכיר אצלו את הצד שלא רואים בויכוחים באתר ובספר. הנסיעה היתה רחוקה והתעכבתי בדרך, וכשהגעתי אליו כבר היה מאוחר. לא רציתי להטריח אותו ביודעי שבאותו שבוע נולדה לו בת בשע"ט, אבל הרב לא ויתר, ונסע לאסוף אותי לביתו. השעה היתה מאוחרת מידי כדי לחזור הביתה אבל היה הרבה על מה לדבר והיו לי הרבה שאלות. עברנו מנושא לנושא וקיבלתי תשובה לכל שאלה. מאז עברו שנתיים וזכיתי לעבור לישיבה אחרת, להתחתן וללמוד בכולל. המשכתי ואני עדיין ממשיך להיות בקשר עם הרב ולהתייעץ איתו בענייני השקפה וגם במילי דעלמא עד עצם היום הזה.

יצויין, כי מלכתחילה לא היתה לי שום כוונה ליצור קשר עם הרב חזן ולבדוק את אמיתות דבריו. הסתפקתי בחומר למחשבה ובעובדות שהובאו באתר ובספרים. היה זה הפחד של דדון, שמבלי להתבייש שיקר לי ב"מילתא דעבידא לאגלויי", אשר הוביל אותי להתעניין עוד ולבדוק את הדברים לאשורם. מגמה זו של דדון בה המטרה מקדשת את האמצעים, בשינוי עובדות ובשימת דברים שלא נאמרו בפיהם של גדולי ישראל, גרמה לי להטיל דופי בספרי ההשקפה שחיברו הוא וחבריו, ולהתחיל לפקוח עיניים ביתר ביקורת על כל הכתבים היוצאים תחת ידם. ובאמת, בקריאה בספרים השונים, נוכחתי לראות שהמגמה היא עקבית ולא מקרה חד פעמי, ועוד חזון למועד...    

אני רוצה להגיד תודה לכל העוסקים במלאכת הקודש, ולתלמיד חכם החשוב המשיב באתר אזמרך בלאמים תחת השם "יצחק_ב" - עזרת לי מאוד, תמשיך לקרב אנשים. תודה לכל מי שתומך בארגון החשוב בכל צורה שהיא. ולרב אברהם חזן, "כל כלי יוצר עליך לא יצלח...", שה' יתן לך כח להמשיך להשמיע את האמת ללא חת ולהמשיך לזכות את הרבים. 

מאז ועד היום המשכתי לקרוא, לברר, ולחקור את נושאי המחלוקת ואני אומר לכם קוראים יקרים – לא התאכזבתי. תמשיכו לחקור ואל תוותרו, "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". כל מי שירצה לברר נושאים או לקבל חומר ומקורות על ידי התכתבות באימייל, שיחה בפלאפון או מפגש, בשביל עצמו או בשביל חבריו, אשמח לעזור בכתובת האימייל eliyahu.e.d.@gmail.com כמו כן אשמח לענות גם למי שירצה להגיב באתר.

ברכה והצלחה לכולם, א.