בענין יחס מרן החזו"א לראי"ה קוק וחשיפת סילוף של הרמ"צ נריה בנושא זה
.jpg)
הצה"ד לא מפסיקה להתפאר בכך שמרן החזו"א פנה אל הראי"ה בתואר מרן [תוך הדגשה שלא פנה בתואר זה אלא לשלשה אנשים בלבד-טענה המוכחת כשקרית למעיין באגרותיו ובספרים שהביאו מכתבים שונים שלו] וכן שכשהיה נוכח בהנחת אבן פינה בבני ברק יחד עם הראי"ה קוק עמד כל זמן שדבר הראי"ה קוק מתוך נימוקו ש"התורה עומדת". העובדה שמרן החזו"א שתק אחר כך כשהגיע הראי"ה קוק לביתו, והעובדה שמרן החזו"א לא עלה לירושלים בימי שבתו של הראי"ה קוק שם ועוד התבטאויות של מרן החזו"א נגד הראי"ה קוק ושיטתו לא מצננות כלל התפארות זו. לאחרונה יצא החלק הראשון ספרו של הר' שלמה לורנץ "במחיצתם של גדולי התורה". הר' לורנץ מעסקניה הבולטים של אגו"י שהיה מקורב מאד למרן החזו"א מביא דברים ששמע ממרן החזו"א (וכן ממרן הגרי"ז מבריסק וממרן הגרא"מ שך) ובין השאר הוא מביא את הדברים הבאים (עמ' 86): "מרן היה ידוע כמתנגד מובהק לרבנות הראשית. (אגב, מרן החזו"א דחה את עליתו לא"י כדי לא לעלות לא"י בעזרת אישור עליה של הרבנות הראשית. רק כשקבלה אגו"י מכסות עליה משלה להעלאת רבנים (בשנת תרצ"ד) עלה מרן החזו"א לא"י) בהזדמנות ספרתי לו שרב ראשי בעיר גדולה מתפאר בכך שהוא מקורב מאד לחזון איש, והוא מתייחס אליו בהערכה. שאלתי את מרן, האם אכן הוא מקבל את הרב הנ"ל לעתים קרובות, ואם כן, מדוע? מרן ענה לי, שאמנם מקבל הוא את אותו רב לעתים קרובות, והסביר: "הוא חושב, שהוא בא אלי כדי לרמות אותי, אבל האמת היא שאני "מרמה" אותו... הוא בא אלי כדי להראות לי שיש לו הערכה אלי, בכך הוא חושב לרכוש אותי, ואילו אני מוותר על כבודי ונותן לו קצת כבוד, אבל ע"י זה אני רוכש אותו, משפיע עליו, והוא נמנע מדברים, שאילו לא הייתי נוהג בו כבוד, ודאי היה עושה אותם. אני נותן לו הרגשה שהוא אחד המקורבים אלי, כדי שירגיש מחויב כלפי, וע"י זה אני מונע ממנו לעשות דברים שלא יעשו". עוד מספר שם הר' לורנץ (עמ' 64) וז"ל: "ערב אחד בקשני מרן להתלוות אליו לחגיגת בר מצוה של נכדו של אחד מזקני רבני הדור, אשר נודע כבעל השפעה גדול, במיוחד בחוגי הרבנות הראשית. חגיגת הבר מצוה היתה מחוץ לבני ברק, ומרן השתהה בה זמן רב יחסית, מעל ומעבר להרגלו. בצאתנו, הבעתי בפניו את תמיהתי, והוא ענה לי: "הרי אתה יודע, שעומד על הפרק הענין של שרות לאומי. הסבא של חתן הבר מצוה יש לו השפעה גדולה בענין זה. רציתי לתת לו שוחד של כבוד, כדי להבטיח שהוא ילך בדרך שלי...". ע"כ.
ואם כך הם הדברים לגבי רבנים בעלי השפעה מסויימת וחלקית על עולם היהדות, על אחת כמה וכמה כשמדובר באישיות כמו הראי"ה קוק אשר השפעתו על עולם היהדות ועל השלטון הבריטי כאן בארץ היתה משמעותית ביותר הן מחמת קשריו ותלות מוסד הרבנות הראשית בשלטון זה והן מחמת תלותם של גורמים רבים מבחינה כלכלית בגוף זה ופחדם מפניו.
גדולי ישראל המעורים בחיי הציבור בא"י ידעו היטב כי הראי"ה קוק פועל לבד ואינו נוטל עצה מן הגדולים ממנו בחכמה ובמנין וקיוו שאולי עם ביאתו של מרן החזו"א ישנה את התנהגותו ויטול ממנו עצה.
מרן הגרח"ע עוזר אשר הוגדר ע"י הראי"ה קוק עצמו כ"ריש גלותא" שולח לראי"ה מכתב בר"ח כסלו התרצ"ד בו הוא מבקש להכיר לו את החזו"א תוך שהוא מזכיר וז"ל:
לדעתי הנהו אחד מגדולי הדור המצויינים בתורתו ובצדקתו ובכל עניין חמור הייתי מתיישב איתו. מהדברים ניכרת רמיזה בולטת כי מן הראוי שגם הראי"ה קוק יתייעץ עם מרן החזו"א (לכל הפחות בענינים החמורים) שהרי אפילו רבן של כל בני הגולה עושה זאת, אבל הראי"ה קוק נשאר בשלו והדרך היחידה לנסות להשפיע עליו ולצמצם את הנזקים שגרם הינה בעזרת תארי כבוד מופלגים והתנהגות של כבוד כלפיו (באופן שנראה לעין כל כי זהו כבוד מופרז ובפרט שהוא עומד בסתירה להתבטאויות קשות וחד משמעיות של מרן החזו"א לגביו).
ראיה נוספת כי לא מדובר כאן יותר מאשר "שוחד של כבוד" הינה העובדה הפשוטה שכשמרן החזו"א מזכיר את הראי"ה קוק שלא בפניו מושמט התואר מרן והוא מזכירו סתם: "הרב קוק ז"ל". [ראה דוגמא לכך במכתב מרן החזו"א המובא בסוף ספר "דעת אמונה" חלק ד' להגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א עמ' 407-408]
כלומר, רק בתור אדם פרטי שאינו מוכר כמעט כלל בעולם התורה כותב מרן החזו"א באיגרת פרטית לראי"ה קוק תואר "מרן" ולא כשהיה כבר גדול הדור כמו שמנסה הצה"ד להציג.
ולסיום- כל הנסיון להראות כאילו ראה מרן החזו"א בראי"ה קוק "גדול הדור" ולכן כינהו "מרן" מתבססות על דברי תלמיד הראי"ה קוק הרמ"צ נריה. להלן ראיה חד משמעית כי הרמ"צ נריה במאמריו הקשורים לנושא זה לא בוחל בסילוף האמת ובלבד שהמטרה להגדיל ולהאדיר את אישיות רבו הראי"ה תושג.
במאמרו "ראיה וחזון" ( שהוא המקור העיקרי העוסק ביחס מרן החזו"א לראי"ה קוק) שפורסם בערה"ש תשמ"ו בקובץ "שנה בשנה" (הוצאת "היכל שלמה", עמ' 191) ואח"כ בספרו של הרמ"צ נריה "בשדה הראי"ה" כותב הרמ"צ נריה בשורות הראשונות את הדברים הבאים וז"ל: "בט"ו תמוז תרצ"ג, עלה מרן הגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ- ה"חזון אי"ש" זצ"ל, לארץ ישראל, ועם הגיעו שלח את ספריו אל הרב. [הכונה לר' קוק, יואל אלחנן]. הרב עיין בספרים וקבע מיד: "אלו דברי תורה לא מסוג המחברים בני זמננו, זהו לימוד ועיון מסוג דורות קודמים". ע"כ.
כלומר, אחד הדברים הראשונים שעושה מרן החזו"א עם הגיעו לארץ הוא שליחת ספריו ל"מרן" הראי"ה קוק מה שבהחלט נראה כהערצה מצד מרן החזו"א כלפי הראי"ה קוק.
אך שימו לב מה כותב הר' נריה במאמר אחר שפרסם שנה מאוחר יותר בקובץ המאה של הירחון "סיני" (הוצ' מוסד הרב קוק, תשמ"ז) בשם "כבוד התורה" וז"ל: "כידוע היה הגאון בעל "חזון איש" ז"ל "יושב בסתר", ברוב שנותיו השתדל להשאר נסתר ועלתה בידו. כשעלה ארצה בקיץ תרצ"ג כתב הגאון ר' חיים עוזר גורודנסקי ז"ל מווילנא מכתב אל הרב [קוק] שבו הפליג בשבחו של החזו"א ואח"כ הגיעו ספריו אל הרב ומהם למד על גודל ערכו". כלומר בפירוש כותב הרמ"צ נריה כי מכתבו של מרן הגר"ח עוזר אל הראי"ה קוק היה לפני הגעת ספרי מרן החזו"א אליו. ומהו תאריך מכתבו של מרן הגר"ח עוזר? במאמר "ראיה וחזון" מביא הרמ"צ נריה ג"כ מכתב זה בצירוף התאריך שבו נכתב והוא: ראש חדש כסלו תרצ"ד. כלומר, כמעט חמשה חדשים אחרי שמרן החזו"א כבר בארץ כותב מרן הגר"ח עוזר את מכתבו לראי"ה קוק ורק אח"כ מגיעים ספריו של מרן החזו"א אל הראי"ה קוק. נמצא ברור וגלוי כי כאשר כותב הרמ"צ נריה כי מרן החזו"א שלח את ספריו לראי"ה קוק מיד "עם הגיעו לארץ" הוא מסלף במצח נחושה ובודה מלבו מעשה שלא היה ולא נברא והכל כדי להגדיל את דמות רבו.[אגב, גם מתוכן מכתבו של מרן החזו"א לראי"ה קוק ניכר הסילוף של הרמ"צ נריה שכן מרן החזו"א מסיים את מכתבו במשפט: "ביום ב' העבר באתי הלום מווילנא" ואם שלח מרן החזו"א את ספריו לראי"ה קוק מיד עם הגיעו לארץ הרי שבעצם קבלת המשלוח יודע הראי"ה קוק כי החזו"א בארץ ולא היה צריך מרן החזו"א לציין זאת במכתב. אלא מוכח כי מכתב זה הוא הפניה הראשונה של מרן החזו"א אל הראי"ה קוק והמעשה של שליחת הספרים "מיד" עם הגיעו לארץ הוא מעשה שלא היה ולא נברא]. ומתלמידו של הר' קוק הנאלץ לסלף ומתגלה כמקור בלתי מהימן להסתמך עליו באשר לשבחי רבו אתה למד מה טיבם של ה"מקורות" של אלה שאינם תלמידיו, הבודים מלבם מעשים ועובדות שלא היו ולא נבראו ובלבד שתוצג בפני צאן מרעיתם תמונה שקרית ומזוייפת לפיה כולם התבטלו כלפי רבם בה בשעה שההיפך לגמרי הוא הנכון.