בגליון האחרון של העיתון בשבע (מס' 542, כ"ט אייר התשע"ג), מספר ימים לפני חג השבועות, נדונה במסגרת מדור "שאלת השבוע" השאלה "האם יש ערך ללימוד תורה מתוך גישה חילונית?".
היות שהשאלה נשאלה לראש "ישיבת" הסדר, לפרופ' באוניברסיטת בר אילן, ולרב קהילה דת"לי ברעננה היה זה מן הצפוי שיתחמקו ממענה אמיתי אליה ושההבדל היחידי בין תשובותיהם יהיה המלל בו ישתמשו כדי לכסות על התחמקותם זאת. אעפ"י כן, לכבודה של תורה"ק הננו להביא בפניכם את המענה היסודי והכ"כ פשוט לשאלה זו, לא לפני שנצביע על כך שעצם השאלה מופרכת מעיקרה. כשנשאלת השאלה "האם יש ערך ללימוד תורה מתוך גישה חילונית" הרי שיש בעצם השאלה הנחת יסוד כי אכן ניתן ללמוד את התורה מתוך גישה חילונית וכל ההסתפקות המעוררת את השאלה הינה רק באשר לערכיות של לימוד זה. אך לאמיתה של תורה, כמו שגישה חילונית לחיים פירושה מוות ולכן "רשעים בחייהם קרויים מתים" כך גם לימוד תורה מתוך גישה חילונית לתורה פירושו ההיפך הגמור מלימוד תורה.
עוד הרבה לפני המתחכמת רות קלדרון [שהיתה הגורם ל"שאלת השבוע"] המתיימרת לייצג בתי מדרש חילונים ללימוד תורה, כבר למדונו חז"ל על הנכרי שהגיע לפני הלל הזקן ובקש ממנו להתגייר על מנת ללמוד תורה שבכתב בלבד ללא תושבע"פ.
ביום הראשון למדו הלל את האותיות א"ב ג"ד. למחרת הפך את הסדר של האותיות. תמה הנכרי ואמר-והלא לא כך למדתני אתמול?! השיבו הלל: "לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי" [ופי' רש"י: "מנין אתה יודע שזו אל"ף וזו בי"ת אלא שלמדתיך וסמכת עלי דעל פה נמי סמוך על דברי]. וביאר הרשב"ש בן הרשב"ץ באגרת "מלחמת מצוה" (שכתב כנגד קונטרס של נוצרי משומד אחד) שבא הלל ללמדו כי קודם הבנת הענין צריך להבין המילות, ואם לא יבין המלות לא יבין הענין, ואם להבנת המילות צריך קבלה [מסורת] על אחת כמה וכמה להבנת הענין, וסיים: "ואין לתפוס הקבלה במקצת ולהניחה במקצת". הרי לנו באופן ברור, כי הניגש לתורה"ק מתוך "גישה חילונית" לא רק שהבנת דברי תורה ודעתה של תורה חסומות בפניו אלא אפילו האפשרות הבסיסית של קריאת המילים מופקעת היא ממנו ואין תורתנו הקדושה עבורו יותר מאשר כתמי דיו שחורים על גוילי עור.
ובגמ' בקידושין [סו.] איתא המעשה בינאי המלך שהציע לו רשע אחד מן הצדוקים להרוג חכמי ישראל כי לא כבדוהו כראוי ודאג ינאי המלך שמא תשתכח התורה אם יהרגם, והשיבו אותו צדוקי "הרי היא כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד" ואמר שם רב נחמן "מיד נזרקה בו אפיקורסות דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב תורה שבע"פ מאי". הרי לנו כי עצם המחשבה שניתן יהיה להמשיך את קיום התורה ע"י לימודו של כל אחד ואחד באופן אישי ללא קבלת החכמים היא מחשבת אפיקורסות ולימוד תורה מתוך מחשבת אפיקורסות לא יביא כי אם למסקנות אפיקורסיות שהן ההיפך הגמור מלימוד תורה. וכדאיתא בגמ' במס' שבת [סג.] שרב כהנא העיד על עצמו שבגיל יח' שנים כבר למד את כל הש"ס ורק אז שמע את הכלל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ושאלה שם הגמ' מאי קא משמע לן? והשיבה שקודם על האדם לקבל מרבו ורק אח"כ להשתמש גם בסברותיו שלו באשר להבנת פשוטו של מקרא דהיינו שכל הבנה על פי פשוטו של מקרא הינה הבנה אמיתית רק אם אינה בסתירה למסורת הקבלה לאורך הדורות.
ועיי' בספר "שירי משכיל" להגאון רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמיא [כלל א' פרט ו'] שם כתב אחרי שהביא הגמ' הנ"ל [שבת סג.] עם רב כהנא וז"ל: "ואם תאמר: ואם כן שיש לדרוש בתורה דרשות על כל תיבה ותיבה, מכל שכן על חצי פסוק, הגם שאינם מענין הפרשה, וגם אינם נמשכים ומכונים להמשך פסוקי הקודמין ושלאחריהם, וגם צריך לשבר הפסוקים ולסרס התבות, הלא יוכל לבוא מכשול מזה, ונתת פתח ורשות למינים? עין רמב"ם באגרת תימן וז"ל: דע, שלא ראוי לשום אדם שיקח מלה אחת ולהיות לו לראיה ולסמוך עליו, אבל ראוי לעין במה שקדם מן הענין ומה שאחריו, שאם לא כן נוכל לומר, חס ושלום, שהקב"ה ציונו לעבוד עבודה זרה, שכך כתיב "ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם להם" והרבה כיוצא בזה. עכ"ל. על זה אני אומר לך תשובה נצחת ואמיתית: שאמת כן הוא כנ"ל, שיש לדרש על כל תבה ותבה, ואפילו הכי הקהה את שיני הכופרים ואפיקורסים, הדורשים דרשות של דופי ותולין עצממם בחצי פסוק או בתבה אחת של תורה. – עבור שאנו עַם השם ונקראים בשם "ישראל", ושם זה רק ראוי למי שמאמין בשלשה עשר עקרי הדת, ומי שאינו מאמין באלה או שרק מסתפק בהם, יצא מכלל ישראל, והוא מין ואפיקורורוס וקוצץ בנטיעות. ואחד משלשה עשר עקרים אלו הוא, שנאמין באמונה שלמה, באמונה ברורה בלי שום פקפוק, כי התורה המצויה עתה בידינו –הן תורה שבכתב, הן תורה שבעל פה – שניהם כאחד מן השמים המה ונתנה מפי הגבורה למשה וכיון שכן, רשות נתונה לכל אדם ליגע עצמו בתורה, בבחינות "הפוך והפוך בה", ולחקור ולהעמיק בעיונו ולדרוש בתורה ולחדש חידושים כפי יראתו והשגתו, הגם שאינם מכון להמשך הפסוק שלפניו, וגם אינם מענין הפרשה, אם הדבר בפני עצמו נתן להאמר ואינו על דרך עקש ופתלתול, וחיך אוכל יטעם. ואותן תולדות של חידושי תורה אשר ימצא – הן בדרוש או בסוד או ברמז או בפשט – אם אינם מתנגדים לתורה שבעל פה, הן המה ארבע שלחן ערוך אשר בידינו, אזי "שפתים ישק משיב דברים נכחים"; אבל אם מתנגדים לאיזה מצוה מתרי"ג, כפי מה שמקובל בידינו בתורה שבעל פה, באוריה ופרטיה, אזי שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו לאותן החידושים, כי חרם הוא". עכ"ל.