מאת:
ebh
08:17 | 8/10/2012
הגיע אלי במייל מהידברות -פורסם בעולם קטן
על הסכנות שבשירות הלאומי....
שימו לב לתירוצי ההבל של 'רבני' הצה"ד
השער המסורג והמצויד במצלמות אבטחה בפתחו של בניין מפואר באחת משכונות הבירה נפתח לקול זמזום האינטרקום, ואני נכנס לווילה מפוארת שמסתירה בחובה כאב רב. לבית החם, המעון היחידי מסוגו לנערות דתיות במצוקה שמפעילה עמותת ´חמלה´, מגיעות בין השאר בנות שנמלטו מקשר זוגי עם בני מיעוטים, לעתים אחרי חילוץ דרמטי מכפר ערבי.
מיקומו המדויק של הבית החם נשמר בקנאות על ידי אנשי הצוות ודיירות הבית, כמו גם ההקפדה המלאה במהלך הריאיון על פרטיותן בשל הרגישות הרבה. שמה של הרבנית רחל ברנס, מנהלת המקום, נישא בפי הבנות בבית כמעט בחרדת קודש. סביב השולחן במרפסת יושבים אליקים ניימן, מנהל העמותה, בנצי וענת גופשטיין, מארגון להב"ה - למניעת התבוללות בארץ הקודש, בת שבע ותמר (שמות בדויים), בוגרות השירות הלאומי שהסכימו לחלוק את סיפורן, ו´הרב´, פעיל האיתור ואיש השטח של להב"ה שזהותו נשמרת בסוד.
התופעה של ערבים המפתים בנות יהודיות ממשפחות חלשות במתנות ובכסף איננה סוד, ותועדה פעמים רבות במצלמות הטלוויזיה של כל הערוצים בישראל. בדיון סוער שהתקיים בוועדת העלייה והקליטה בכנסת לפני כחצי שנה ונפתח בהקרנת קטע תיעודי מהתכנית ´עובדה´, חשף ארגון ´יד לאחים´ את המספר הבלתי נתפס של יותר מאלף פניות שקיבל הארגון על חטיפות ומערכות יחסים מתוך כפייה של נשים ונערות על ידי בני מיעוטים. חברי הכנסת מהשמאל פוצצו את הדיון בטענה לגזענות ולחוסר אמינות של הנתונים.
נתוני משרד המשפטים על המרות דת בישראל מדברים על עשרות בודדות של מקרי התאסלמות בשנה, אך זאת כנראה מכיוון שרוב רובם של הקשרים הם קצרי טווח או כאלו שאינם ממוסדים ולא נכרכה בהם גם המרת דת. על סמך רישום האוכלוסין במשרד הפנים משנת 2008 עולה כי בישראל יש כ-100 אלף זוגות מעורבים, בקרב 55% מהם האם איננה יהודייה ובשאר המקרים האב איננו יהודי, ומאז המספרים רק עלו.
מדברים על שלום
תופעת ההתבוללות בישראל הפכה לתפוח אדמה לוהט, שאיש אינו רוצה להחזיק בו ולדון בו באופן ציבורי, מאחר שנישואי תערובת אינם עברה פלילית. וכשמדובר בערבים, מתווספת האשמה האוטומטית בגזענות. "אנחנו עובדים על ההיבט הספציפי של התמודדות
עם פיתוי, של זיהוי סכנות, של לדעת מה טוב
לי", אמרה לפני ועדת העלייה יעל בריל, רכזת ההדרכה הארצית לתחום כישורי חיים במשרד החינוך. "אני לא רוצה שנייפה
את המציאות. אתם מדברים על הנושא של בני מיעוטים בכישורי
חיים או לא נוגעים בזה?" הקשה יו"ר הוועדה, חבר הכנסת דני דנון.
"יש לנו היבטים
אחרים שעליהם אנחנו מדברים. על שוויון, ועל שונות
וקבלת השונה, ועל שוויון מגדרי ושוויון בינלאומי. אנחנו לא התייחסנו להיבטים של התבוללות. מדברים אִתם
על דו קיום, מדברים אתם על רב-תרבותיות", השיבה בריל.
כשאני שואל את בנצי וענת אם אין פה אלמנט נסתר של גזענות ושנאת ערבים, ענת מזדעקת. "זו איננה תורת הגזע. אנחנו לא מדברים על גזע עליון, אלא על עירוב בין שני לאומים. יהודי שמתבולל מוציא את עצמו מכלל ישראל. יש פה בעיה של משבר בזהות, ואם מדובר בערבים אכן יש בכך גם תוספת של להיות עם האויב".
"אנחנו לא רוצים שיהודי או יהודייה יתחתנו עם בן לאום אחר, כפי שה´ אמר באופן הכי פשוט. אם זו גזענות, אנחנו גזענים", אומר בנצי. "יש גויים טובים וצדיקים, חיילים דרוזים או ערבים או רוסים שאינם יהודים. זה לא משנה. אנחנו מטפלים גם בהתבוללות עם רוסים שאינם יהודים, אם כי שם הפניות הרבה יותר נמוכות, והמקרים הם בעיקר תוצאה של חוסר מודעות".
הנתונים שמציגים בארגון להב"ה על בנות שירות לאומי בבתי חולים שנקלעו למערכות יחסים עם ערבים, שומטים את הקרקע מתחת הנטייה הטבעית לקטלג את התופעה כשייכת לבנות מהשכבות החלשות. יד ביד עם הסכנה מפני נישואי תערובת, כרוכים בדבר גם היבטים של ניצול מיני וניצול יחסי מרות.
"מדובר בתופעה. לא משנה מאילו בתים הבנות האלה מגיעות - הן לא אמורות להיות במקום שמאפשר את זה. הפנייה של אנשי צוות ערבים דווקא ליהודיות נובעת מהעובדה שהמבנה המסורתי של החברה הערבית לא יאפשר להם להשיג קשרים מזדמנים מחוץ לבית", מודה באוזניי שלא לייחוס איש תקשורת בכיר שעסק בסוגיה בעבר.
קפה ובוקר טוב
"גדלתי בבית מסורתי, עם אוריינטציה לאומית חזקה מאוד. אחרי לימודים באחת מאולפנות צביה באזור המרכז, יצאתי לשירות לאומי בבית חולים בירושלים. עבדתי בתפקיד של מסדרת תיקים במחלקה כירורגית של ילדים, והייתי מלווה ילדים לניתוחים", פותחת בת שבע. עמה עבדה במחלקה בת שירות נוספת, בת יישוב גדול ביו"ש, "חברה טובה מאוד. היינו עושות הכול יחד. גם בעבודה בבית החולים וגם בדירה".
"יום אחד אח מהמחלקה, בחור ערבי בשם סמיר, ביקש ממני עזרה לקחת דם מאחד הילדים. היינו צריכים לחכות בערך חצי שעה, ובינתיים הוא הציע לי להתלוות אליו בזמן שהוא מעשן סיגריה. קראתי גם לחברה שלי. היא צחקה ואמרה שהיא בקשר מצוין עם החבר של סמיר, והלכנו שנינו למרפסת, דיברנו, צחקנו, לא משהו רציני. אפילו שגדלתי בבית שלא אוהב ערבים במיוחד לא ראיתי בזה משהו בעייתי". בת שבע נזכרת בעוד בת שפיתחה מערכת יחסים עם עובד ניקיון ערבי, "אבל היו הרבה שזרמו בקטע של הצחוקים ונשארו ברמה הזאת", היא מסייגת.
"בימים שאחרי כן הוא הציע לי משהו לאכול מדי פעם, לצאת אתו לסיגריה, לקפה. כל בוקר הוא בא ואמר לי בוקר טוב. לאט לאט התחלנו להחליק ´כיפים´ במסדרון, ובסוף אני והחברה התיישבנו עם סמיר וחבר שלו בחדר האוכל של המחלקה, מול כל הצוות. הייתה בזה אמירה, אבל לא הזיז לי", היא נזכרת. "זה היה בערך שבועיים. בפעם האחרונה הוא כבר הקפיץ אותי לבית שלי". המגורים במעונות של בנות השירות, עשו לבת שבע את החיים קלים. "ההורים חשבו שאני נמצאת במעונות, במעונות חשבו שאני בבית". תקופה ממושכת לא ידעה בת שבע שסמיר נשוי לשתי נשים ואב לילדים, בהמשך זה כבר לא היה אכפת לה.
לפני ניתוח קשה לאחד מילדי המחלקה, נכנסו סמיר ובת שבע לקחת יחד בדיקת דם. סמיר ביקש מההורים לצאת בזמן הבדיקה. "פתאום הוא מניח את היד שלו על היד שלי, ומציע לי לצאת אתו. חשבתי לעצמי ´טוב, מי יודע מה יקרה. לא נורא´. מיד רצתי לספר לחברה שלי, והיא דווקא התלהבה". באותו ערב יצאו השניים לבלות במרכז העיר, מהמבטים שנזרקו לעברם היא התעלמה. "הסתכלו ככה בהלם, אבל אף אחד לא בא ואמר לי משהו. סמיר הראה לי שהוא מכבד אותי, ולא היה בינינו כלום. בפעמים הבאות זה כבר התגלגל הלאה. הייתה לי חברה שעודדה אותי, ותכל´ס, גם היא הייתה צריכה את החיזוק הזה לעצמה".
סמיר הפך ליותר ויותר נועז, והציע לבת שבע לבוא מדי פעם לישון אצלו בבית, בכפר עיסאוויה, סמוך לשכונת ארמון הנציב. בת שבע אימצה את הרעיון. הקשר ביניהם כבר היה ידוע בכל המחלקה, כשההערות היחידות שלהן זכתה מקרב הצוות ביקשו בעיקר שהדבר לא יפריע לחולים ולעבודת הצוות. "רק אחרי חודשיים ניגשה אליי אחות וניסתה לשכנע אותי שאנחנו מעמים אחרים ושזה לא ילך בינינו. אני עודדתי את עצמי ולא רציתי לשמוע".
לאחר ששמרו את העניין בסוד במשך זמן ממושך, פנו חברותיה לדירה לרכזת השירות מטעם האגודה להתנדבות, וסיפרו לה על הקשר המתמשך. "כשהתקשרו אליי מ´יד לאחים´ ושאלו אם יש לי קשר עם ערבי, הכחשתי".
"צדקה להינצל מהגויים"
באופן סמלי, ההתעוררות החלה כשרצתה בת שבע לנסוע לאזכרה של קרוב משפחתה שנרצח בפיגוע. "סמיר לא הסכים שאלך והתחלנו להתווכח. תוך כדי ויכוח הוא העיף לי סטירה, ואחר כך עוד אחת. הייתי המומה. עשר דקות אחר כך הוא כבר קנה לי דברים והרגיע אותי ואני שכנעתי את עצמי שהוא מעד".
את המכות הקשות מכולן היא קיבלה אחרי שסירבה להיענות לדרישותיו השונות בבית החולים. "כשהגענו לבית שלו בערב חטפתי את המכות של החיים שלי". כשאני מתעניין בעדינות למה היא מתכוונת, היא מראה לי את כף ידה, שסימן השבר נראה בה עד היום, יותר משנתיים לאחר מכן. "נשברה לי עצם, כל הפנים שלי היו סימנים כחולים, הוא גרר אותי במדרגות והכניס לי אגרופים".
האלימות נמשכה. סמיר דרש תמיד לדעת לאן בת שבע יוצאת ועם מי. "דיברתי עם החברה שלי, והיא אמרה לי שאני מגזימה. ´תדברי אתו, זה לא נורא כל כך´. הלא נורא הזה נמשך חצי שנה!" מזדעקת בת שבע.
למה לא פנית לאחראית השירות? אני שואל. "בטח שפניתי. היא רצתה לעשות שיחה משותפת אתי ואתו. מולה הוא היה גומר אותי. הכי הרבה היא הייתה מעבירה אותי מחלקה, ותוך חמש דקות הייתי חוזרת אליו. הייתי כזאת מטומטמת. לא ידעתי למי לפנות".
