(רק טיפה מן הים)
א) מדברי הרב מדן ב"אמנת מדן –גביזון" להסדרת יחסי דתיים - חילונים במדינה: "ויתור הדדי בתחום השבת שהיה מאז ומעולם סלע מחלוקת בין הדתיים והחילוניים, עשוי להיות דווקא פתח לאיחוי מחודש של החברה הישראלית", כך כותב הרב יעקב מדן בפרק על השבת באמנה. בפרקים אחרים נידונים ויתורים ופשרות בנושאים הבאים כשרות, אישות, יהדות וחינוך בעיקר.
ה"רב" יעקב מדן מראשי "ישיבת" הר עציון מלמד תלמוד תנ"ך ומחשבת ישראל במכללת יעקב הרצוג שבאלון שבות וחבר הנהלת בית הספר לגיור של ועדת נאמן.
את הדיאלוג והאמנה שהתקבלה בעקבותיו, יזם יו"ר יש"ע לשעבר ד"ל כמובן.
ב). דברי הר' רפי פוירשטיין מראשי ארגון "רבני צהר" ורב הקהילה הד"לית בהר נוף בראיון לעיתונות: "אם ישנם אנשים הנוסעים בשבת בירושלים אנו חייבים לספק להם מקומות חניה!"
ג). ידיעה בתקשורת: בעקבות איזשהו לימוד בשיעור אזרחות, יזמו חמש שמיניסטיות דתיות מאולפנת בני עקיבא במודיעין, פנייה למועצת העיר כדי שזו תפעיל תחבורה ציבורית בשבת קודש. לדבריהן, מהלך שכזה יביא "לצמצום המתח בין הדתיים לחילונים בעיר".
ד). ואם אתם רוצים להיכנס לראש של הנ"ל ולהבין מה מניע אותם בהתנהלותם זו אנא קראו את הסבריה של הנציגה הדתית לאומית בעיריית ירושלים מטעם המפלגה הפלורליסטית "ירושלמים" הלא היא רחל עזריה:
(סליחה שאני נותנת כאן במה לדבריה אך אם אנו רוצים להבין איך הגיעו למצב זה שה"אינטרסים" של הציבור החילוני עדיף בעיניהם משמירת התורה וההלכה כדאי לקרוא זאת. וסליחה גם על האריכות, ניסיתי לקצץ כמה שאפשר אבל חבל לקצץ יותר ולוותר על כל משפט שלה שהוא – "פנינה" ממש! כמו שאומרים במקומותנו – "לשונה הזהב") ואלו הם דבריה:
"בעבר... היינו בתפקיד ה"דתי מחמד", היינו אחראים על תחומים דתיים, ועל השמעת הקול הדתי כאשר הרוב היה חילוני. לכן היה פשוט יותר ...ויכלנו לדבוק בעמדה ההלכתית הפשוטה והברורה ... לגבי השבת אמרנו שאסור לפתוח מקומות בילוי בשבת ושאסור להנהיג תחבורה ציבורית בשבת. גם ככה ההחלטות לא התקבלו לפי מה שאנו בני הציונות הדתית דרשנו, אלא היתה פשרה כזאת או אחרת, ואנו השמענו את קולה של ההלכה.
אך בזמן האחרון המצב השתנה... במאמץ לשמר את ירושלים עיר ציונית ומסבירת פנים לכל יהודי באשר הוא. כך יוצא שישנם חברי מועצה דתיים (ואני ביניהם) שמייצגים את הציבור הציוני בעיר- חילוניים ודתיים כאחד. אנחנו כבר איננו "דתיי מחמד", אלא דתיים שמובילים ציבור ציוני: חילוני ודתי ואחראים לגורלו ולצרכיו.
המרחב הציבורי בשבת בירושלים אינו אוהד את הציבור החילוני. כמעט ואין לאנשים שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי שלה, מקומות לחגוג את השבת, לנוח, לנפוש ולבלות. יש מעט מוסדות תרבות, מסעדות ובתי קפה שפתוחים בשבת, ולהורים וילדים אין כמעט בכלל מקומות לבלות ביחד בשבת. כמעט כל מי שאינו שומר שבת, יוצא ברכבו אל מחוץ לעיר, לערים אחרות שבהם אפשר לבלות ולחגוג את השבת באופן שאינו הלכתי...
נשאלת השאלה מהי האחריות שלנו הציבור הממלכתי דתי בירושלים לשבת של אחינו החילוניים, או אחינו שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי הקלאסי שלה, אך מעוניינים בשבת מנוחה. האם יש לנו אחריות לשבת הזאת? לפי השיח החדש בירושלים- של שיתוף פעולה בתוך המחנה הציוני פלורליסטי: הציונות הדתית והחילוניים - אזי יש לנו אחריות. האם אנחנו בציונות הדתית מסוגלים לקחת אחריות על השבת הזאת?....אנו מסוגלים לנסח מחדש את האחריות שלנו למדינת העם היהודי, למפעל הציוני ולחברה הישראלית?
מי שהתווה את השיח ההלכתי, המנהיגותי והחברתי לעניין זה הוא הרב מדן, שכבר לפני למעלה מעשור ביחד עם פרופ' רות גביזון ניסח אמנה חדשה ליחסי דת ומדינה. באמנה נקבע שמקומות מסחר יהיו סגורים בשבת אך מוסדות תרבות ובילוי יהיו פתוחים. האמנה הזאת היא נר לרגלי, והעיקרון שקבע הרב מדן מאפשר לי לקבל החלטות בנושאי השבת. יתרה מכך, על פי עקרונות האמנה בתפקידי במועצת העיר בירושלים כאחראית על המתנ"סים הייתי שותפה למהלך של פתיחת המתנסים בשבת בבוקר למשפחות עם ילדים קטנים. זאת לאחר שהבנתי שמשפחות עם ילדים ממש סובלים בשבת בבוקר בעיר, והובהר שזה גורם לשתי תוצאות - לעזיבה של אותם משפחות את העיר, ולסבל מתמשך בשבת. שתי תוצאות שהן חמורות עבורנו.
אני קוראת את שכתבתי, ואני יודעת שזה לא פשוט. יותר מאשר אנחנו שמרנו על השבת, השבת שמרה עלינו. לחשוב על מקומות מחללים שבת, ועל מהלך של הציונות הדתית לפתוח מקומות בילוי בשבת, זה כמעט הפוך לכל מה שהתחנכנו עליו. אך עמדות המפתח אותם אנו מאיישים, והאחריות שלנו למפעל הציוני ולעם ישראל, מכריחה אותנו להגדיר מחדש את האופן בו אנו ממשים את הערכים שלנו.
אני מאמינה בחוסנה של הציונות הדתית להבין את תפקידנו המשתנה, וביכולת שלנו לקחת אחריות על השבת בישראל, כחלק מתפיסה רחבה יותר של קיום חיים יהודיים במדינת ישראל- ראשית צמיחת גאולתנ