א
7/11/200610:47
ליום פטירת הרצל ביום ראשון הקרוב
בנימין הרצל
בראשית חייו הרצל כתב דברי כפירה כי זה החינוך שקיבל כמו שכתב "יהדותי הייתה רחוקה ממני, מתחת לסף הכרתי, אך כשם שהאנטשמיות דוחקת את היהודים החלשים אל הנצרות, כך לחצה חזק בקרבי את יהדותי" (מיומנו 16 ביוני 1895, ופורסם בספר תיאודור הרצל של יוליוס ה.שפס, ובספר "הבנק" על מפעל חייו). ובקשר לזה שבנערותו כתב על הרעיון לנצר את היהודים הוא כתב "נטיות עמומות שבחולשת הנעורים" (ספר אישים ומאורעות בתולדות ישראל, י. ארליך עמ' 155). בסוף ימיו לאחר תהליך השיבה שלו לארץ ישראל ולעם ישראל הרצל דיבר בסגנון אחר לגמרי כאשר אמר "השיבה אל היהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים" (הקונגרס הציוני הראשון, ופורסם ב"מבחר כתבי הרצל" בעמוד 100 ובספר "תיאודור הרצל, ספר תולדותיו" של ד"ר אלכס ביין בעמוד 365), והמשיך ואמר "כי אין אומה אומתנו אלא באמונתה, וכי אנחנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותנו" (מתוך ספר הימים עמ' 57, 149 בחלק א). בעת ביקורו בקהילת וילנא, הגאון רבי שלמה הכהן ברך את הרצל בברכת כוהנים ור' זאב יעבץ הגיש לו ספר תורה קטן. הרצל הודה בהתרגשות וביומנו כתב כי הדברים נגעו אל לבו ובקושי עצר את דמעותיו. כמו כן הרב ריינס התפעל מזריזותו של הרצל לסיים את דיוני הקונגרס השלישי בשנת תרנ"ט לפני כניסת השבת "כי אין כוונתו לנגוע (לפגוע) בדת מאומה. והוסיף וכתב בהזדמנות אחרת שהטבע מפליא יותר מהנס כי גם בטבע יש אלוהות כמו בנס, לפיכך אנשים הרואים נכוחה יראו את ד' בטבע ובאדם, ויכירו מהותו של המלאך (ד"ר הרצל), וגם אחרי מותו ניכרת פעולתו" (הרב יצחק ריינס, איש המאורות עמ' 108, הגות-הלכה וציונות על הרב ריינס, עמ' 369 ועמ' 54). הרב אברהם יצחק הכהן קוק כינה את הרצל: מרים דגל תחיית האומה (אגרות הראי"ה א,שלה), ובהספד על ד"ר הרצל אמר שהוא ניצוץ ממשיח בן יוסף (מאמרי הראי"ה, המספד בי"ם). "יש אנשים שהם פושעי ישראל ומחוברים אל כלל ישראל, ארץ ישראל ותחיית האומה, נפשם מתוקנת, הם רשעים במובן הרוחני וצדיקים במובן הלאומי. ארץ ישראל שבה לתחייה ע"י כוחות הנדחפים ע"י רעיונות עמומים, הרהורי לב מלאים מחשכים וקצפי ייאוש ומודלחים בכפירה, אך בתוך תוכם מסתתרת שכינת אל חי. כל זמן שאדם קשור לכללות האומה, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אע"פ שאינו יודע לקרוא בשם ולפרש את צפונותיו, ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קודשים הוא" (ראי"ה קוק, "התרבות הישראלית", קובץ ספרותי-מדעי תרע"ג, אורות התחייה סג,צה).
בראשית חייו הרצל כתב דברי כפירה כי זה החינוך שקיבל כמו שכתב "יהדותי הייתה רחוקה ממני, מתחת לסף הכרתי, אך כשם שהאנטשמיות דוחקת את היהודים החלשים אל הנצרות, כך לחצה חזק בקרבי את יהדותי" (מיומנו 16 ביוני 1895, ופורסם בספר תיאודור הרצל של יוליוס ה.שפס, ובספר "הבנק" על מפעל חייו). ובקשר לזה שבנערותו כתב על הרעיון לנצר את היהודים הוא כתב "נטיות עמומות שבחולשת הנעורים" (ספר אישים ומאורעות בתולדות ישראל, י. ארליך עמ' 155). בסוף ימיו לאחר תהליך השיבה שלו לארץ ישראל ולעם ישראל הרצל דיבר בסגנון אחר לגמרי כאשר אמר "השיבה אל היהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים" (הקונגרס הציוני הראשון, ופורסם ב"מבחר כתבי הרצל" בעמוד 100 ובספר "תיאודור הרצל, ספר תולדותיו" של ד"ר אלכס ביין בעמוד 365), והמשיך ואמר "כי אין אומה אומתנו אלא באמונתה, וכי אנחנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותנו" (מתוך ספר הימים עמ' 57, 149 בחלק א). בעת ביקורו בקהילת וילנא, הגאון רבי שלמה הכהן ברך את הרצל בברכת כוהנים ור' זאב יעבץ הגיש לו ספר תורה קטן. הרצל הודה בהתרגשות וביומנו כתב כי הדברים נגעו אל לבו ובקושי עצר את דמעותיו. כמו כן הרב ריינס התפעל מזריזותו של הרצל לסיים את דיוני הקונגרס השלישי בשנת תרנ"ט לפני כניסת השבת "כי אין כוונתו לנגוע (לפגוע) בדת מאומה. והוסיף וכתב בהזדמנות אחרת שהטבע מפליא יותר מהנס כי גם בטבע יש אלוהות כמו בנס, לפיכך אנשים הרואים נכוחה יראו את ד' בטבע ובאדם, ויכירו מהותו של המלאך (ד"ר הרצל), וגם אחרי מותו ניכרת פעולתו" (הרב יצחק ריינס, איש המאורות עמ' 108, הגות-הלכה וציונות על הרב ריינס, עמ' 369 ועמ' 54). הרב אברהם יצחק הכהן קוק כינה את הרצל: מרים דגל תחיית האומה (אגרות הראי"ה א,שלה), ובהספד על ד"ר הרצל אמר שהוא ניצוץ ממשיח בן יוסף (מאמרי הראי"ה, המספד בי"ם). "יש אנשים שהם פושעי ישראל ומחוברים אל כלל ישראל, ארץ ישראל ותחיית האומה, נפשם מתוקנת, הם רשעים במובן הרוחני וצדיקים במובן הלאומי. ארץ ישראל שבה לתחייה ע"י כוחות הנדחפים ע"י רעיונות עמומים, הרהורי לב מלאים מחשכים וקצפי ייאוש ומודלחים בכפירה, אך בתוך תוכם מסתתרת שכינת אל חי. כל זמן שאדם קשור לכללות האומה, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אע"פ שאינו יודע לקרוא בשם ולפרש את צפונותיו, ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קודשים הוא" (ראי"ה קוק, "התרבות הישראלית", קובץ ספרותי-מדעי תרע"ג, אורות התחייה סג,צה).