אתנהלה לאיטי-המטרה אינה מקדשת את האמצעים-ליום פטירת מרן הסבא מנובהרדוק רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל, בעל ה"מדרגת האדם", י"ז בכסלו."

בפרשת השבוע האחרונה פרשת וישלח קראנו על אודות המפגש בין יעקב לעשו, מפגש שנתיחד להיות מורה הדרך של עם ישראל לכל אורך הגלות, על מנת ללמדנו, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים, מהותו של עם ישראל מה היא. והנה, ניתן לראות בפרשה מצד אחד כי מן המפגש עם עשו עצמו חושש יעקב מאד "ויירא יעקב מאד ויצר לו", "כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים". יעקב עושה הכל כדי למנוע עימות עם עשו וגם הכנתו לגרוע מכל – מלחמה עם עשו, היא רק על הדרך של "לברוח ולהינצל" ולא על דרך של להתגבר ולהכניע. לעומת זאת כשהמלחמה היא עם שרו של עשו כאן אנחנו מוצאים את יעקב במאבק חסר הפוגה שאינו מסתיים כי אם בתחנוניו של השר "שלחני כי עלה השחר" ולא מצד יעקב כלל. ולכאורה קשה, שהרי ידוע הוא כי מקור הכח של כל אומה הינו מן השר הרוחני שלה ולכן כל כוחו של עשו אינו אלא משרו, ואם מפני המפגש והמאבק עם עשו חושש יעקב כל כך ועושה הכל כדי להימנע ממנו על אחת כמה וכמה שהיה צריך לעשות הכל כדי להימנע מן המפגש עם שרו של עשו, וא"כ, כיצד זה שבעוד יעקב חושש מן המאבק עם עשו הוא נכנס ללא מורא למאבק עם שרו ואף אינו ממהר כלל לסיימו?! אלא שכאן בא יעקב ללמדנו יסוד גדול וחשוב במהותו של עם ישראל.

יעקב אבינו יודע כי עוד בהיותם במעי רבקה אמם היו הוא ועשו בבחינת "לא קרב זה אל זה" וכמו שכבר נאמר לרבקה בנבואה עוד בהיותה מעוברת "שני גֹיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו"-דהיינו פירוד שהוא כבר מן המעיים. והנה אחר לידתם התברר מהו טיבו המהותי של פירוד זה: עשו-איש ציד איש שדה איש החיצוניות המוכן להחליף את בכורתו בנזיד עדשים ואינו בוחל בשום אמצעי להשגת מטרותיו גם לא ברציחה ושפיכות דם. ויעקב-איש תם יושב אהלים, איש האמת הפנימית אשר אינה מתפעלת כהוא זה מהיופי הצבעוני והמתעה של החיצוניות. והנה  מגיעה שעת המפגש בין האיש תם יושב אהלים לבין איש הציד והשדה. יעקב אבינו חושש מאד מן המפגש כי גם אם יעלה בידו להתגבר על עשו ולהכריע אותו בכוחו ובמלחמתו יהא בכך חילול ה' שאין כדוגמתו שהרי מה יאמרו העולם? זהו ה"איש תם" הכל כך שונה מאחיו??. סוף כל סוף הרי הוא נלחם בו על צאן וגמלים ועל שאר קניני העולם הזה...

אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה אם ייראה יעקב אבינו גם הוא כ"איש שדה" הנאבק עם אחיו על קניני ההבל של העולם הזה ולכן יעקב חושש מאד גם מנצחון בסוג כזה של מאבק וכל הכנתו למלחמה היא רק בבחינת "לברוח ולהינצל". לעומת זאת, המאבק עם שרו של עשו הוא מאבק פנימי מהותי. כאן, כל תכלית המאבק היא הכנעת מהות ה"איש ציד איש שדה" תחת מהות ה"איש תם יושב אהלים" ולכן, כאן לא חושש יעקב מן המאבק, ואדרבה, לשם מאבק זה בא לעולם ואם יכול להיות לו למאבק זה הפסק ולו זמני בלבד, הרי זה רק מצד שרו של עשו המתחנן להפסיקו.

כאן, מלמדנו יעקב את היסוד החשוב - הנצחון האמיתי הוא לא בהכרעה, הנצחון האמיתי הוא בשמירה על המהות הפנימית במסירות נפש ואם השמירה על המהות הפנימית עלולה להיפגע מן ההכרעה מוטב לברוח ולהנצל מן המלחמה מאשר לאבד ולהרוס את המהות הפנימית או לפגוע בה. וגם כשמציע איש השדה לשלב ידים עם האיש תם ולעזור לו לשווק את מהותו הפנימית בעזרת לבלרי הפרסום והיח"צנות, פוליטיקאים ושאר בעלי ממון/אגרוף ומטילי אימה על הציבור למיניהם, אזי תשובתו בצדו: "אתנהלה לאיטי", איננו חפצים בתעמולת הצבע החיצונית והשקרית גם אם "תזרז" את מטרתנו. טוב לנו באמת הפנימית כפי שהיא ללא כחל ושרק, חיורת ונטולת צבע. זה כוחה של האמת וזה חוסנה ורק ענין של זמן הוא עד שתכניע תחתיה את כל אנשי השדה על כל צבעיהם.

ויסוד זה מודגש הוא היטב  בדברי מרן הסבא מנובהרדוק שהשבוע (יז' בכסלו) יצויין יום פטירתו, בספרו "מדרגת האדם" (מאמר יראה ואהבה פרק ד') "ולפעמים ההשתוקקות הרב מקלקל הישרות כי מפני שהאדם רצונו חזק להגיע אל גבוהות, אינו מביט על האמצעים אם הם הולכים שוה בשוה עם קיום התורה אלא מאהבת המטרה אינו משים לב על האמצעיים, וזה הוא קלקול גדול, כי כמו שהאדם צריך להשתוקק אחרי המטרה כן צריך להשגיח דקדוק גדול על האמצעים, שרק אם המה יהיו מדוקדקים כשורת התורה, בלי העלמת גם ידיעה אחת אז יצליח המטרה אבל אם יחפוץ להשיג בשכלו המטרה אז יכול מזה גופא לאבד את עצמו לגמרי, וז"ש חז"ל לעולם אל יביא האדם את עצמו לידי נסיון, היינו שלא יהיה בטוח על עצת שכלו שיקום בנסיון" וכן כתב המלבי"ם בפירושו על ספר שמואל א' (פרק טו' פס' יט') בענין אי שמיעת שאול לציווי הקב"ה בענין מחית עמלק: