מאת:
אופק
12:14 | 7/22/2025
ר"מ מישיבה צד"לית בשאלות נוקבות למגזרו
הר"מ מהישיבה הציונית ב- 6 שאלות מטרידות למגזר הסרוג | טור דעה
6 שאלות למגזר הסרוג, עם גניזת חוק הגיוס והתפוררות הממשלה. הרב אברהם ליפשיץ מבני הציונות הדתית ומתלמידי הרב צבי טאו בטור מיוחד עם שאלות שמטרידות ומעציבות
"הציבור לא יסלח לנציגים שיהיו חתומים על 'חוק ההשתמטות'!"; "תוכיחו שאתם לא שפוטים של החרדים!"; "בתהליכים ארוכים הם לא יתגייסו גם עוד מאה שנה. רק בכפיה!"
לצערי הרב, זה הצליח. כל המשפטים החריפים הללו שמסתובבים במחוזותינו בשנתיים האחרונות (והדוגמאות שציינתי הן העדינות שבהם) - פעלו את פעולתם. הרי מטרתם הייתה אחת – ללחוץ על הח"כים הסרוגים שלא להגיע להסכמות עם החרדים בענין הגיוס. כך גם המודעות השבועיות בעלונים, עם תזכורות מהתנ"ך על מצות המלחמה, שפנו אמנם לחרדים, אך מטרתן הייתה זהה – הלחץ על הנבחרים הסרוגים.
ואחרי שכל הלחץ הזה הצליח, והחרדים פרשו מהממשלה, אני מבקש רגע לעצור ולשאול כמה שאלות את ציבורנו הקדוש והיקר כל כך. שאלות שמטרידות ומעציבות אותי מאוד, כבר תקופה ארוכה. (יש לי לא מעט שאלות גם כלפי הציבור החרדי, כמובן, אבל כבוגר צבא וכבוגר ישיבה, אני מרגיש צורך לפנות לציבור ממנו אני בא).
אפרט את תמיהותיי:
א. נכון, גדלנו וחונכנו על ברכי ערך השירות הצבאי. מבחינתנו זה לא רק חובה אזרחית ולא רק משימה ערכית. אצלנו זה הרבה יותר מזה, זה הכי גדול שיש – זה מצוה! זה רצון ה', שכדי לקיימו באנו לעולם. ולא רק מצוה אחת, שתי מצוות. ולא סתם שתי מצוות. שתי מצוות שעליהן נאמר שהן שקולות ככל התורה כולה: א. "עזרת ישראל מיד צר", כלשון הרמב"ם. ב. כיבוש הארץ, שכולל גם שמירה על המשך שלטוננו ויישובנו בה, כדברי הרמב"ן. לכן מובנות מאליהן הציפייה והשאיפה שכל עם ישראל יקיימו אותן.
אבל רגע – ממתי הדרך להגשמת החזון הזה - לראות את עם ישראל שותף עימנו במצוות - עוברת דרך כפיה, כח, סנקציות, ביטויים חריפים והטחת עלבונות כנגד כל מי שעדיין לא שותף להן? מתי אי פעם חינכנו או פעלנו ככה?
הרי יש עוד כמה מצוות שעליהן נאמר שהן שקולות ככל התורה כולה, כמו תלמוד תורה, שבת וציצית. גם כלפיהן עומדות ציפייתנו ושאיפתנו - לראותן מתקיימות על ידי כל העם. אז למה מעולם לא קראנו להפעיל כח וסנקציות כנגד כל מי שלא לובש ציצית? למה מעולם לא דרשנו לכפות לימוד תורה על כל מי שלא משרת כרגע בצבא? מדוע מעולם לא ראינו בעלונים מודעה בסגנון: "אחינו החילוניים, מה עם 'תלמוד תורה כנגד כולם'!"; או מודעה שמשלבת בין הציטוט הכל-כך ברור ממסכת מכות: "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה!", ומתחתיו, בגופנים זועקים ובצבע אדום: "האחיכם ילמדו תורה, ואתם תלכו לקולנוע?"
הרי חז"ל גם אומרים ש"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים". זה כל כך קל. מספיק שעם ישראל יחליט לשמור שתי שבתות כמו שצריך, כולה שתי שבתות, ותבוא הגאולה השלימה. בלי חמאס, בלי איראן ובלי שאר החזיתות! זה צורך כל כך ברור ומיידי. מדינת ישראל זקוקה להמון שומרי שבת נוספים, לא מחר, עכשיו! אז למה לא מעולם לא יצאנו בקמפיין אגרסיבי כנגד מחללי השבת, משתמטי הקידוש, מעכבי הגאולה?
אפשר להאריך עוד הרבה בנקודה זו, אבל נראה שהבנתם את המסר. כנראה שכולנו מבינים שאי אפשר להחזיר בתשובה בכוח, בסנקציות, בהשמצות ובעלבונות. אבל מה שלא מובן זה מדוע זה לא נכון כשמדובר בחרדים? מישהו יכול להסביר לי, פעם אחת ולתמיד, מה ההבדל? (חייב לציין ששאלתי שאלה זו לא מעט חברים ממגזרנו בשנתיים האחרונות, ומעולם לא קיבלתי תשובה ברורה).
והאמת שזה יותר מזה, כדברי הרב צבי יהודה זצ"ל לגבי החרדים. כתוב שהמשיח יבוא להחזיר את הצדיקים בתשובה. הרצי"ה פירש שהכוונה היא, בין היתר, גם כלפי אותם אלו שמדקדקים במצוות, באופן כללי, אך תפיסת עולמם לא רואה בעין יפה את תהליך השיבה לציון, ולכן הם גם פחות שותפים במצוות שמתלוות אליה. לשנות את תפיסתם זו משימה הרבה יותר קשה מהחזרה בתשובה רגילה – כי הם באים בטענות של קודש, הם מקשים קושיות שיש בהן לא מעט אמת, ולכן זו תהיה עבודה של המשיח. אז נכון, אנחנו לא נעלבים כשמטיחים בפני ציבורנו: "משיחיים!". אדרבה, אנחנו רואים זאת כמחמאה. אנחנו מאמינים ומחכים למשיח בכל יום. אבל האם יצאה איזו שהיא החלטה בוועידת בני עקיבא שתפקידנו כעת הוא להחליף את המשיח בעבודתו?
ב. לאחרונה יצא לי לשמוע כמה משפטים נוקבים כנגד חרדים ש"נתפסו" יושבים בפיצרייה, או בצ'ולנט בליל שישי: "הנה! זו ההוכחה שלא התורה בראש מעיינם! הם סתם פרזיטים!"; ראיתי מי שהוכיח זאת גם מיציאת הישיבות לבין הזמנים, כאילו שיש איזה מקצוע בעולם שלא צריך להתאוורר בו, כאילו שבישיבות הציוניות אין בין הזמנים. אף יצא לי לשמוע משפטים מעין אלו גם מכאלו שכשהם היו בישיבת הסדר (ולכן הם עשו פחות מחצי מהשירות הכללי) הם לא וויתרו על דקה של בין הזמנים.
ואני שואל: מדוע כשאתם רואים חרדי בפלאפל - אתם רותחים ושואלים אותו למה הוא לא עשה צבא, וכשאתם רואים חילוני שיוצא מהאצטדיון - אתם מחייכים ושואלים אותו מי ניצח?
ג. אבל זה לא רק שאלה למה פגשנו קמפיין רק נגד השתמטות משירות בצבא ולא גם נגד השתמטות ממצוות אחרות (שגם להן יש השפעה קריטית על עתיד כולנו, כאמור). השאלה היא למה בכלל הופכים את הציבור החרדי ל"משתמטים" ו"פרזיטים"? הרי כפי שהזכרנו, וכפי שמובא בחז"ל במקומות רבים נוספים, ללימוד התורה יש חלק מכריע בניצחון במלחמה. למשל, את שם המקום בו נלחמנו עם עמלק - "רפידים" - מסבירים חז"ל - "לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה - לכך בא שונא עליהם". הם מדגישים שככה זה תמיד: "לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה" (לתשומת לב הוועדה שתחקור את אירועי שמחת תורה דאשתקד). לאור זאת, אם כבר הוחלט לעשות קמפיין שקשור לחרדים – אני בכלל הייתי מציע קמפיין אחר לגמרי:
הרי כאמור, במדינת ישראל אין שוויון גם בנטל התורה. ציבורים שלמים כמעט ולא לומדים תורה. בציונות הדתית אמנם יש הרבה תורה, ב"ה, אבל צריך להודות שעולם התורה החרדי גדול לאין ערוך, אולי פי עשר! רק כמות הלומדים בישיבת מיר לבדה היא כמעט כמו כל הישיבות הציוניות ביחד. מאות אלפי חרדים מקדישים שנים רבות מאוד ללימוד התורה, עם כל הקשיים הכלכליים שיש בזה.
לכן, אני גם לא כ"כ אוהב את המשפטים שמסייגים: "לא נכון, החרדים גם תורמים למדינה, תראו למשל את 'איחוד הצלה', 'זק"א', 'מתנת-חיים', הרב פירר וכו'?". אמנם ודאי שכל זה מספיק בשביל לפרוך את הכינוי הצורם: "המגזר שרק מקבל מהמדינה", אבל מדוע מתעלמים מהתרומה של הציבור החרדי בלימוד התורה שלו להצלחת המלחמה? זו תרומה אדירה. זו תרומה קריטית. פגיעה בתקציבי הישיבות, מכסות וסנקציות על עולם התורה - מהוות פגיעה חמורה בביטחון המדינה! אז האם לא היה עדיף לצאת בקמפיין אחר לחלוטין – קמפיין לחיזוק הישיבות ותקציביהן?
שאלה זו מתחדדת עוד יותר אחרי הניצחון האדיר של הלחימה באיראן. האם מישהו באמת חושב שזה היה רק בגלל המודיעין המדהים, בגלל האומץ של נתניהו וממשלתו, ובגלל הטייסים המוכשרים? האם ללומדי התורה אין גם חלק דרמטי בהצלחה המטורפת הזו?
ד. אבל עזבו את לומדי התורה החרדים. הם סתם מחפשי נוחות ואוהבי מזגנים. אבל מה עם לומדי התורה מהמגזר שלנו? הרי כשם שאי אפשר לנצח בלי חיילים, כך גם אי אפשר לנצח בלי לומדי תורה. "אלמלא דוד שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה". הא בלא הא – לא סגי. אז לצד כל ההערכה וההצדעה (הראויות מאוד) לחיילים, מדוע לומדי התורה, לפחות ממגזרנו, לא זוכים גם הם לאיזו טיפת הערכה, משהו? למה להם לא מגיעה אף מודעת תמיכה, אף מילה של הכרת הטוב, אף קריאה לתגבור רציני ותקצוב משמעותי?
ה. ומה עם תלמודי התורה הציוניים, שאבותיהם (ומוריהם) כן משרתים בצבא? למה להם אף אחד לא דואג? כשאבי מעוז ניסה לדאוג לתקציבים מינימליים עבורם ולא הצליח – מדוע לא נשמעה שום זעקה בענין? מדוע לא ראינו מודעות גדולות עם הפסוק: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז... להשבית אויב ומתנקם"?
ו. בשבת שקדמה לחג השבועות האחרון, רפרפתי קצת בעלונים. הייתה לי אז אכזבה נוספת. ציפיתי שבשבת שלפני זמן מתן תורתנו, יביאו סיפורים על גדולי התורה שלנו זצ"ל, או ראיונות נרחבים מגדולי רבותינו שליט"א, טעימות מחיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, טיפים ממי שזכו להעמיד תלמידים הרבה, עצות איך מגיעים למצב של "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה"... אבל לא. כלום. נאדה. מלבד עלון אחד, שהביא שיחת חג עם הרב יצחק בן שחר שליט"א, כמעט ולא מצאתי ולו מילה אחת בשבחה של תורה, לומדיה וגדוליה. רק דיבורים על דוד זיני או על היועמ"שית או על גיוס חרדים וכו'.
עכשיו תראו, אני האחרון שיזלזל במינוי (הקריטי) של דוד זיני לראש השב"כ (בתפילה שזה אכן יקרה בסוף). אבל האם בין אינספור המילים על דוד זיני ועופר וינטר, אין טיפת מקום, לפחות לקראת חג מתן תורה, גם לכמה מילים על הרב צבי יהודה, הרב שאול ישראלי, הרב מרדכי אליהו, וממשיכיהם שליט"א?
אני לא מבין, האם הציבור הסרוג מעריך קצת את לומדי התורה (לפחות מהמגזר שלו) - את הישיבות, את תלמודי התורה, את גדולי התורה? האם נהיינו מטריאליסטים? תגידו, אנחנו מוקירים גם "ספרא וסייפא" או רק "סייפא וסייפא וסייפא"?
עד פה שאלותיי. אשמח אם מישהו מציבורנו המשיחי יחזירני בתשובה.
כותב הטור הרב אברהם ליפשיץ ר"מ בישיבת שלום בניך, ירושלים