---

דברים נוקבים מפי אדמ''ר מבעלזא על ה אייר

---

דברי מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א

שנאמרו לפני יום אידם ה באייר

 

השקפת התורה על המתרחש כיום בארץ ישראל

ידוע לכל כי קיים תהום מפריד ומפסיק בין הצבור החרדי ולבין הציבור שאינו חרדי, בין יהודים שמתנהגים בתורה ובחסידות בדרכי רבותינו שהורו לנו לפסול את ענין הציונות על כל כינוייה ושלל צבעיה: ימין ושמאל, דתי-לאומי, חוגי ארץ ישראל השלימה וכדומה.

יהודים יראים ושלמים יודעים שכל הדיבורים הללו הם הבל הבלים, והולכים בדרכי רבותינו גדולי וצדיקי הדור שלמדונו שעלינו להכיר בכך שאנחנו עדיין בגלות, ורק ע"י שמירת התורה וקיום המצוות נוכל להחזיק מעמד, ורק זה יעזור לנו שנוכל לישב בארץ ישראל ולעבוד את הבורא יתב"ש בקדושה וטהרה, ושח"ו לא יגיע מצב שעליו נאמר: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" (ויקרא יח, כח).

במיוחד חייבים להדגיש יסוד זה, כאשר ברחוב חוגגים, ששים ושמחים, ודגלים המתנוססים ברחובות, בעוד שאנו מסתגרים בבתינו וחיים כמו בעולם אחר, מאחר שאין לנו חלק ונחלה עמהם, גם אדם פשוט שאינו בעל מחשבה, בכל זאת מתעוררות בקרבו שאלות שונות, למה הם שמחים ואנחנו לא? למה אנחנו לא שותפים לשמחתם? ושומה עלינו לחזור ולשנן את יסודות ההשקפה.

הבה נתבונן מעט בדברי ימי ישראל כיצד הננו רואים את המתרחש מבחינת השקפת התורה.

בראש ובראשונה אודות מצות ישוב ארץ ישראל, ידוע כי קיימים חילוקי דעות בין הראשונים אודות מצות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה. הרמב"ן סבר שהוא מצוה דאורייתא והרמב"ם סובר שבזמן הזה אינה דאורייתא. מכל מקום סברו כמה אחרונים שאפילו אם נאמר שמצות ישוב ארץ ישראל אינה דאורייתא, מ"מ מדרבנן ישנה מצות ישוב ארץ ישראל, ועוד הוסיפו האחרונים בזה שיש שני דברים: ישנה מצות ישוב ארץ ישראל, הדינים וההלכות של מצוות התלויות בארץ בזמן הזה וכדומה, משא"כ קדושת ארץ ישראל וקדושת ירושלים אינה תלויה בשום זמן, ובין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן הזה וכמו שהחת"ס ז"ל מאריך בזה בחלק יורה דעה, ובאמת אפילו לשיטת הרמב"ם שאינו מונה מצות ישוב ארץ ישראל בין תרי"ג המצוות, הרי בכל זאת מביא את כל ההלכות של "הכל מעלין לארץ ישראל" ושלא יצאו מארץ ישראל וכל הענינים, וכאמר הגמרא (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק" ומכפר עוון, וברור שסגולות אלו אינן קשורות למצות ישוב ארץ ישראל, אלא לקדושתה המיוחדת והכללית של ארץ ישראל, וזה נוהג בכל זמן אפילו בגלות.

בני ישראל השתוקקו תמיד בכליון עינים ובכל הזמנים לבוא לארץ ישראל הקדושה, לרצות אבניה ולחונן את עפרה, אפילו בתקופות שהדבר היה כרוך בסכנה ממש, סכנת דרכים וקושי הפרנסה, מ"מ היו יחידי סגולה שעלו לארץ הקודש, כדי לעבוד את קונם וליהנות מזיו השכינה השורה בארץ הקודש.

ובדורות האחרונים היו גאונים וצדיקים, בעל "מעשה רוקח", ואחר כך מתלמידי הבעש"ט הק' ז"ל ושאר גדולי ישראל, שעלו לארץ ישראל וייסדו את הישוב, ובלי שום ספק, והדבר ברור, שהם הכינו עבורינו ועלו לכאן כדי שבימינו אלה נוכל לחיות ולהתחזק, להקים בארה"ק ישיבות קדושות וללמוד את התורה הקדושה, ואין אני רוצה להיכנס לאריכות הענין שהוא רחבה מני ים בפלפולו של דבר, ישנם על זה הרבה ספרים, ומי שרוצה יוכל לעין וללמוד בהם.

 

הרוח הלאומית הפסולה

בערך לפני יותר ממאה שנים, התפשטה בעולם מינות וכפירה תחת האיצטלא והשם של חופש הדיעות, עד אותה תקופה אפילו אומות העולם, להבדיל, היו מאמינים, ואחר כך התחילה להתפשט בעולם הענין של כפירה ומינות מצד אחד, ומצד שני התגברה שאיפתם של העמים הלחוצים לשחרור לאומי, כל אומה ואומה תבעה את החירות להיות אדון לעצמה, ולא להיות משעובדת תחת אחרים.

היו יהודים שאחר שקיבלו את שוויות הזכויות ונתנו להם ליהנות ממטעמי החיים, פרקו את עול התורה והמצוות, ורצו להתבולל בין הגוים רח"ל, והסוף היה שכל הגוים שהללו בקשו ורצו להתבולל ביניהם, הגרמנים בגרמני' והצרפתים בצרפת, מאסו בחברים, ופלטו אותם והרחיקום.

כאשר ראו שאין להם ברירה, צצה במוחם המצוה החדשה שגם יהודים יהפכו להיות לאום כמו שאר העמים, והחלו לחדש לאומיות יהודית.

מובן כי זה אשר שמר תורה ומצוות לא עסק ולא התעניין בכל הדברים הללו, אך אותן האחרים באו ואמרו שיהודי אינו נקרא מי ששומר תורה ומצוות, אלא שיהודי הוא מי שהוא בעל הכרה לאומית רח"ל, וכמו שכל עם מחפש איזה מקום ישוב אליו הוא שייך, אף הם חיפשו להם איזה מקום שיגורו שם, ולא יהיו להם צרות מהגויים, ושם יוכלו לחיות חיים חילוניים ולעשות מה שלבם חפץ, במטרה להיות ככל העמים וגוי ככל הגוים, עד שבחרו בתור מקום כזה, את ארץ ישראל.

אין ספק, כי לא מצות ישוב ארץ ישראל ולא קדושת ארץ ישראל משך אותם לשם, וכמובן שדבר זה לא נבע מרגש של כל יהודי בעת תפילתו להקב"ה שלש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אלא בחרו מקום זה כי ידעו נאמנה שבוודאי עתיד זה למשוך הרבה יהודים לשם ואילו למקום אחר לא ילכו, ובכך יצליחו לסנוור את עיני האנשים התמימים שלא ידעו מה מטרתם, וע"י שיאמרו להם שהולכים לארץ ישראל, אזי יקפצו על המציאה ויבואו לארץ ישראל.

כוונתם היתה בזה להסוות את מטרתם האמיתית, דהיינו, להקים מדינה חילונית בכל סממני הגוים הזרה לגמרי לרוח התורה, אבל יהודים שהם מאמינים בני מאמינים, יודעים ומאמינים שמפני חטאינו גלינו מארצינו, ורק כשיתקנו כל החטאים ויחזרו בתשובה אזי יעורר הקב"ה רוח ממרום ויחזיר את בני ישראל לירושלים עה"ק.

מלחמת תרבות

בראשית דרכם החלו לזלזל ולהתל בהאמונה, ולהכחיש את האמונה בביאת המשיח והגאולה העתידה שיהיה בזמן ביאת משיח צדקינו, וממילא גם בכל התורה שבכל ובעל פה ובי"ג עיקרים רח"ל, ושהעיקר רק שילכו לארץ ישראל בכוחינו ועוצם ידינו, כמו כל הגוים, ומתוך כוונה למנוע את ביאתם של יהודים חרדיים לארץ ישראל, העלולים לשבש את תכניותיהם, הכריזו על מלחמת תרבות (קולטור-קאמפף) שצריכים לחנך את הדור הצעיר, להקם להם בתי חינוך ולהכשירם לעלות לארץ ישראל.

מובן שחינוך זה תהיה חינוך של כפירה ומינות, שילמדו שם תנ"ך בתור סיפורי מעשיות והחדירו רוח של לאומיות פסולה, וכך יוקם בארץ ישראל עם חדש שאין לו כל קשר עם "יהודי הגולה", הכפוף ויושב בביהמ"ד ליד התנור, אלא יקימו דור חדש יהודי של גאווה ועוז, שמראהו יהיה כדוגמת האיכר הרוסי והפלח הערבי, רק שהוא מדבר ”עברית", וזהו השינוי היחידי.

ובאותה שעה שהם הסתירו את מטרתם, מהרבה יהודים תמימים שרצו לתפסם ברשתם, חזו אז גדולי ישראל וצדיקי הדור בעיני רוחם להיכן נושבת הרוח, ורעדה אחזתם, שמעשה שטן חלילה לא יצליח, והחליטו לצאת בחרב ובחנית בכל מיני דרכים, ובכל אופני המלחמה נגד תנועה זו.

בראש ובראשונה שללו שיטתם מכל וכל, ולא רק ששללו השיטות והאידיאולוגיה, אלא שמנעו בעד היהודים מלעלות לארץ ישראל, מחמת הסכנה הרוחנית שהיתה כרוכה בעלייתם ארצה, ואע"פ שמצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה גדולה מאוד, ושקולה ככל המצוות כמובא בספרי, מכל מקום, מאחר שארץ ישראל עלולה להיעשות מקום שישכחו שם את התורה רח"ל, אזי חלילה וחלילה לעלות לארץ ישראל.

באותה תקופה היו הם השולטים ומושלים בכיפה, להם היה הכסף לא רק בכיפה אלא "בקופה", ובידיהם היו מוסדות החינוך, והם סיפקו תעסוקה ומקומות עבודה, והיו גם בין הצדיקים שחששו ממצב שבו יעלו הללו לשלוט, ואזי יכריחו בכח הזרוע והחוק, ובאמצעי כפיה של צבא ומשטרה לחלל את השבת קודש ולעבור על כל התורה כולה, ובהחלט היה מקום לחשש זה.

אחרי השואה

אחר החורבן הגדול והנורא שלבני ישראל כבר לא היה להם מקום להניח בו את ראשם, הרגישו הציונים שעתה הגיעה השעת הכושר שיוכלו לדרוש מדינה ועצמאות, מאחר שסבל היהודים במחנות באירופה עורר במידה מסויימת את רחמנותם - אפילו של הגוים הרשעים - קצת. ובפרט שהללו רצו לכפר על מצפונם בזה שלא רצו להציל את היהודים כשהיה אפשרותם להצילם ממיתה, בשעה שיכלו להציל מאות אלפים יהודים ממיתות משונות, והם לא התירו להם ליכנס לגבולם, ממילא היתה אז שעת כושר להשפיע על הגוים שיבינו שצריכים לתת לעם ישראל מדינה משלהם, ואכן הצליחו בזה וכוננו את המדינה והקימוה.

הקמת המדינה

כוונתם בהקמת המדינה, היתה כפי שהיא אכן גם במציאות, לא ענין של מצות ישוב ארץ ישראל או קדושת ארץ ישראל, ולא שהחינוך יהיה חינוך כיאה לתורת ארץ ישראל, אלא הקימו מדינה באופן שאין שום הבדל בין תדמית מדינתם לבין מדינה נכרית, רק שכאן הכתובות הן בעברית, ובשאר המדינות הם כתובים בלשונות אחרים, באנגלית או צרפתית.

הם החליפו את כל התקוות והציפיות של כל הדורות, על ארץ ישראל, בפרוטות קטנות ושחוקות של מדינה קטנטונת במזרח התיכון כאילו על זה התפללו בכל הדורות שלוש פעמים ביום את התפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". וכאילו על זה חיכינו, לא! לא!

לא על זה ציפינו, על מדינה גויית עם דגל עברי, ועל חייל יהודי ועל שוטר יהודי, ועל בתי סוהר ותיאטראות ורדיו וטלוויזיה יהודית, לא לזה צפינו! שיהיו לנו פושעים וגנבים יהודיים.

אלא שאנו האמנו וחיכינו, ואנו מוסיפים להאמין ולחכות על כל היעודים הכתובים בתורה נביאים וכתובים, שבוודאי יתקיימו במלואם, כל מה שאומרים לנו חז"ל, וכמו שהרמב"ם כותב (בפי"ב מהלכות מלכים ה"ד) כיצד תהיה הגאולה ומה התכלית של גאולה השלימה, והוא ז"ל כותב: "לא נתאוו חכמים ונביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא וגו'. (ה"ה) ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר (ישעיה יא, ט) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

על זה התפללנו ועל זה חיכינו, ממילא מובן מאיליו שאע"פ שבאותו זמן היה בכך קצת ישועה שבני ישראל יהיה להם מקום בו יוכלו להניח את ראשם ולבוא לארץ ישראל, אמנם זוהי בחינה כמו שמבקשים "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה", על זה חיכינו כמעט אלפיים שנה? ובסוף מה יצא מזה? שבסך הכל נולד נפל...

כמובן שאין אנו יכולים לשמוח בזמן כזה, גדולי וצדיקי הדור שדאגתם נתונה לעתיד קיום העם, היו צריכים לחשוב על המצב למעשה מה עושים, האם נלך מפה ונשאיר את ארץ ישראל, ולאן נלך? האם נשאיר את ארץ הקודש בידי החילוניים, או שנשתדל להקים בתי כנסיות ובתי מדרשות, ישיבות כוללים תלמודי תורה, מוסדות חינוך לבנים ובנות, ולהעמיד דורות יראים ושלמים שישבו בארץ ישראל וילמדו תורה הק' מתוך יראת שמים, ליהנות מזיו השכינה וקדושת השכינה ששורה בארץ ישראל, והדבר היה תלוי, אם הציונים ילחמו כאן מלחמת תרבות ובכח שלטונם יכפו על כל יראי ד' לעשות כרצונם ולחנך כפי חינוכך וכפי שהם ירצו, או לא.

הקב"ה שהוא מסבב כל הסיבות, סיבב שתיכף כשעלו לשלטונם צצו הרבה בעיות של בטחון, כלכלה וכדומה, כך שמן השמים גרמו שלא יוכלו לפגוע בחרדים לדבר ד', ונסוגו מכל תכניותיהם, ובעזר השי"ת יכלו החרדים לדבר ד' להתבסס כאן ולהקים דורות יראים ושלמים לד' ולתורתו, דורות כאלו שלא ראינו דוגמתם גם בחוץ לארץ לפני החורבן, ומצד שני, מצבם ומעמדם ירד פלאים, החינוך שלהם אינו חינוך, הבטחון אינו בטחון, הכלכלה אינה כלכלה, אלא פשיטת רגל אחת גדולה פשיטת רגל חינוכית, פשיטת רגל בטחונית, ופשיטת רגל כלכלית.

יחסינו למדינה

יש השואלים כיצד להתייחס אל המדינה, שמצד אחד ניצבים בעלי האידיאולוגיה של "אתחלתא דגאולה", ומצד שני עומדים אלו הצועקים "מעשה שטן".

אני לא רוצה להיכנס כעת לבירור הענין באריכות הדבר, רק דבר אחד בטוח "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", וכשהקב"ה ירצה לגאלינו, הקב"ה גם יודיע לנו שזו היא גאולתינו, וכמו שבשאר המאורעות שבעולם איננו מחוייבים לחקור ולירד עד היסוד של המאורעות איך שזה היה, כדוגמת השואה והחורבן, כמו כן איננו יכולים לחקור את המאורעות האלו, מה זה היה? ואיך זה היה? ומה טען השטן, ומה השיבו מלאך מיכאל, כל הדברים הללו אינם שייכים לנו.

אנו חייבים רק להתבונן בכל דבר, לחשוב ולראות בגמרא ובשו"ע איך הננו מצווים לנהוג, ולאורה צריכים לנהוג. והגמרא אינה מצוה אותנו לחקור בזה, והרמב"ם אומר שהחקירה איך שיהיה בזמן ביאת המשיח אינה מן המצוות ויסודות התורה, א"כ וודאי שאין אנו צריכים לחקור אחר 'חשבונות שמים', אנו צריכים לדעת כאן עלי אדמות מהי חובתינו ותפקידינו.

אולם, כאשר מישהו שואל אם יש לשמוח, היינו שצריכים להודות ולהלל להקב"ה, או שזה ענין של צער ולפשפש במעשינו, וכמו שכתוב הרמב"ם בהלכות תענית שאסור לומר על שום דבר שהוא מקרה.

על זה תבוא תשובתינו: שוודאי וודאי, כשרואים שדרך רשעים צלחה, ופורקי עול כופרים בעיקר שולטים בארץ ישראל, ומיליוני ילדי ישראל מתחנכים לכפירה רח"ל ואינם יודעים מה זה מתן תורה, ומה היא שבת, ומה היא יציאת מצרים, בוודאי שאין לשמוח ע"כ, ולומר שעל זה צריך להלל להקב"ה, אלא שזה זמן של בכיה וצער, להצטער על צער השכינה.

וממילא מובן, שאיננו יכולים להיות שותפים בכל ניצחונותיהם, כי ניצחונותיהם שמחתם וצהלתם הן שמחה גשמית של "כוחי ועוצם ידי", ולא שמחה של ביטחון בהשי"ת "השם נפשינו בחיים ולא נתן למוט רגלינו", אלא אדרבא, אנו צריכים לבכות על כל האבידות וההרוגים ושריפות הגופים והנשמות, מה שמתרחש כאן מדי יום ביומו, ולהתפלל ולבקש מהשי"ת שהקב"ה יצילנו מכף כל העריצים וחלילה וחלילה שלא יגרום חטאם ל"ולא תקיא הארץ וגו' בטמאכם אותה".

ומשום כך קיימת עצה היחידה להתדבק בתורה הקדושה ולקיים מצוותיה, ובפרט מצוות התלויות בארץ, ולחנך את בנינו ותלמידינו בדרכי אבותינו הקדושים ללא שום שינו, וכמו שקבלנו בהר סיני, ובזה הזכות נוכל להחזיק מעמד בגלות עד ביאת משיח צדקינו, ובזכות זאת ישמרינו הקב"ה מכל צער ונזק ויטה לב המלכים והשרים עלינו לטובה, ויגזור עלינו גזירות טובות ישועות ונחמות, ושנוכל לישב כאן בארץ ישראל עד ביאת המשיח וללמוד תוה"ק ולעבוד את השי"ת בהרחבת הדעת.