---

האם רוב גדולי הדור לא התבטלו לרב קוק ?

---

ליואל אלחנן,
אתה טוען שכל גדולי הדור לא הולכים בדרכו של הרב קוק, וע"כ ע"פ דרכה של תורה י"ל שהלכה שלא כמותו, וא"א לראות בו כגדול הדור ודרכו אינה נכונה. לדעתי, בכל הנושאים שהיתה בהם מחלוקת בין הרב קוק לרבנים אחרים - רוב גדולי הדור דווקא נטו לשיטתו של הרב קוק ולא לחולקים. ורואים את זה בנושאים רבים, ואני אוכיח לך זאת בנושא אחד, ואם תרצה אוכיח לך את זה בכל נושא אחר שתרצה.
הנושא הראשון שרציתי להעלות הוא מלכות ישראל בזמן הזה (מדינה, ממשלה, כנסת) האם יש לה תוקף מאחר ואין היום נביאים וסנהדרין והרמב"ם בהל' מלכים דרש נביא וסנהדרין. ואחת הנ"פ הגדולות היא לעניין מלחמת מצווה כיום שאין לנו נביא וסנהדרין.
האדמו"ר מסאטמר קובע בסוף ספרו על הגאולה ועל התמורה:"כי אם המלך אשר יבחר בו ה' ומונה ע"י נביא ועפ"י סנהדרין...ולו לבדו נתנה תורה רשות לכוף את ישראל למלחת מצווה...ומלך כזה היה לו סיעתא דשמיא והשראת השכינה בכל מעשה ידיו לדון ולהכריע כדת של תורה בעניין המלחמה הנוגע לפיק"נ..." - כלומר מציאות מלך שברור שיש סיעתא דשמיא (שהרי הוא נבחר ע"י נביא וסנהדרין) הוא היחיד שדין מלך עליו והוא היחיד שיכול לשקול ע"פ האמת (ע"י סיעתא דשמיא) האם לצאת למלחמת מצווה ולסכן את כלל ישראל או עדיף להימנע מכך, והכנסת והממשלה כיום ודאי לא עומדים בדרישות הללו. בדרך זאת אתה הולך גם בספרך ובמאמריך באתר ושכאילו זו דעת רוב גדולי ישראל.
מאידך, כותב הרב קוק ב-'משפט כהן' (סי' קמ"ד) לגבי מלחמות החשמונאים על המלחמות שנלחמו מלכיהם הכשרים שלחמו ללא מציאות של נביא וכד' - "וחוץ מיזה ניראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה" - כלומר אין זה מעכב שאין דמות של 'מלך' לעניין מלחמת מצווה, אלא המצווה מוטלת על 'עם ישראל' - ואם עם ישראל החליט לצאת למחמת מצווה אז זו מצווה ואין כאן שום בעיה של היכנסות לפיקו"נ (והכנסת מייצגת את דעת רוב עמ"י).
את שיטת הרב קוק פסקו הרב עובדיה יוסף שליט"א (יחווה דעת ח"ה סי' ס"ד) והציץ אליעזר זצוק"ל (ח"י סי' א', חלק כ' סי' מ"ג) שהם גדולי הדור בימינו ביחס לכנסת ומדינת ישראל ומלחמותיה, כך שמלחמות צה"ל היום הם מלחמות מצווה. וכ"כ גדולי הדור הקודם הרב הרצוג בשו"ת היכל יצחק או"ח סי' ל"ז, והגאון ר' איסר זלמן מלצר שנוהגת מלחמת מצווה (ביחס למלחמת השחרור) וגם אמר שת"ח לא פטורים (הדברים לא פורסמו בכתב אלא רק בע"פ ע"י הרב טננבוים מזכיר ועד הישיבות בשם ר' איסר זלמן מלצר). לא ראיתי אף ת"ח בעל שיעור קומה שסובר כמו האדמו"ר מסאטמר, ואע"פ שיש רבנים ב'עדה החרדית' שלפעמים מצטטים דברים מספריו אף אחד לא פסק כמוהו (וגם הרב יוסף צבי דושינסקי שהיה רבה ואב"ד של העדה החרדית בזמן מלחמת השיחרור טען שאסור להיכנע לירדנים ויש להילחם נגדם ולהיכנס לפיקו"נ).
אני אשמח שדברי יפורסמו...

---

שלום צחי...

---

ראשית, עד שאתה בא לנמק כיצד גדולי הדור תמכו בראי"ה קוק, הסבר לי למה אתה מתעלם לגמרי מדבריו בשו"ת משפט כהן שציינת שבו כותב הראי"ה קוק מפורשות(יותר מפעם אחת!!!) שחוץ מרצון העם צריך גם הסכמת בית דין וז"ל:"וצריך לומר דבזמן שיש נביא בישראל גם בדיעבד אין מלך עומד בלא נביא, אבל כשאין נביא אז מעמידין ע"פ ב"ד הגדול"...אבל מ"מ כשמנוהו ישראל בהסכמת סנהדרין...וחותם דבריו בסוף (ושוב מזכיר בפירוש בית דין) וז"ל: אבל כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, ע"פ דעת הכלל ודעת ב"ד, ודאי עומד הוא במקום מלך, לענין משפטי המלוכה, הנוגעים להנהגת הכלל". ושוב, הוא מדבר על ענינים שקשורים להנהגת הכלל ולא לדברים שנתייחד בהם המלך שנתמנה על פי תורה דוקא כמו לכוף את ישראל למלחמה". דבר נוסף-בשום מקום בדברי הראי"ה לא מוזכר שהוא אומר את הדברים ביחס לשלטון של אנשים שעל פי דין תורה פסולים לכל מינוי או על כאלה שנבחרו ע"י אפיקורסים,גויים,ומומרים. כל מה שהוא מדבר זה על שני מצבים: א.מלך שהומלך ע"י סנהדרין ורצון העם. ב. מנהיגי הציבור אחרי שבטלה המלוכה מישראל. אין אפילו רמז בדבריו לטענתך כי אם האפיקורסים רוצים מלך אפיקורוס זה נקרא "רצון העם" ויש לאפיקורוס הנבחר דין "מלך ישראל" ואיך טופל אתה על הראי"ה קוק דברים המנוגדים להלכה ללא כל חולק שמי שאין בו יראת שמים אעפ"י שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל. (שלא לדבר על אפיקורוס כמובא במאמרנו בענין זה בשם מרן הגר"מ פיינשטיין.). ומה שהבאת "סיוע" לדבריך מדברי הגר"ע יוסף ב"יחוה דעת", ראשית משם ראיה נגדך ונגד הבנתך ב"משפט כהן" שכן הגר"ע יוסף קורא לממשלת מדינת ישראל: "ונראה שגם במדינה שאין השלטון על פי מלך, אלא על פי ממשלה הנבחרת על ידי תושבי המדינה, שייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, בכל מה שנוגע לתשלומי מסים וארנוניות ומכס וכדומה.... וכן מבואר מדברי הגרא"י קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמד אות יד), שגם בזמן שאין מלך בישראל, חוזרים כל משפטי המלוכה בכל מה שנוגע למצב הכללי של תושבי ארץ ישראל, אל העם השוכן בתוכה, והממשלה הנבחרת על ידו יש לה כל דיני מלכות". הרי לך מפורש שגם הגר"ע יוסף לא הבין מדברי הראי"ה קוק שלמלכות המינות יש דין "מלך ישראל" כי אם "דינא דמלכותא דינא" שפירושו (ותימה שאינו מכיר חילוק פשוט זה בהלכה) לא יותר מאשר ששילטון של מומרים או אפיקורסים וכד' לא גרע משילטון של גויים לענין תשלומי מסים וארנוניות" אבל זה אומר שחזרה "מלכות ישראל"?? אם הגר"ע יוסף יכתוב ליהודי המתגורר באירן כי הוא חייב לשלם מסים לאחמדיניג'אד מטעם דינא דמלכותא דינא אז אחחדיניג'אד הוא מלך ישראל?? לגבי שו"ת "ציץ אליעזר"- הרי כתב בעצמו שלא מצא מזור לנפשו בזה אלא שו"ת משפט כהן ותימה שהתעלם מדברי הראי"ה קוק המצריך בית דין, וכן מהלכה פשוטה שאין עליה חולק לגבי פסול אפיקורסים מכל מינוי (כל שכן כשבין הבוחרים גויים שיכולים להכריע מי ייבחר-שעל זה לא דבר כלל הראי"ה קוק אלא אדרבה כתב בעצמו במאמר שפרסם ב"הפלס" כי אפיקורסות מעכבת מלהיות ישראל (וק"ו מלהיות מלך ישראל). לסיכום: אין לממשלת המינים שנטלה השלטון על כלל ישראל בארה"ק דין מלך ישראל- לא לשיטת הראי"ה קוק ולא לשיטת כל גדולי ישראל ומעולם לא היה דבר זה במחלוקת. לדעת רוב ככל הפוסקים- למדינת ישראל יש דינא דמלכותא בענינים השייכים לכך ככל שילטון גויים בכל מקום אחר בעולם. ואסיים בשאלה- (ואינני שואל בציניות אלא בהתיחסות ישירה לדבריך שכתבת בזה"ל: "כלומר אין זה מעכב שאין דמות של 'מלך' לעניין מלחמת מצווה, אלא המצווה מוטלת על 'עם ישראל' - ואם עם ישראל החליט לצאת למלחמת מצווה אז זו מצווה ואין כאן שום בעיה של היכנסות לפיקו"נ (והכנסת מייצגת את דעת רוב עמ"י)"ע"כ.). לשיטתך, כיצד מצליח אתה להירדם בלילות בשעה שגדולי רבותיך הר' אברהם שפירא והר' דוב ליאור ועוד רבים אחרים הינם מורדים במלכותו של הוד כבוד מלך ישראל הנערץ הנבחר עפ"י הסכמת האומה (לשיטתך) ואשר בידו הסמכות להחליט איך וכיצד להלחם ואיך לשמור על נפשות ישראל אריאל שרון, וכיצד העזו להמרות מצות מלך ישראל ולהורות ברבים על סירוב לפקודת המלך אשר כל מטרתה הגנה על יהודי ישראל (שהרי האומה בחרה בו להגן עליה..)וכל הדיבורים שלא לכך נבחר הם עורבא פרח כי גם לאחר מכן נבחרה מפלגתו ברוב קולות וב"הסכמת האומה" ואם לא שגסס לפתע בגזירת עליון היתה אמורה לקבל מפלגתו יותר קולות.. אם כן כיצד יכול ראש ישיבת מרכז הרב לעבור על איסור כה חמור של כבוד מלך ישראל אשר גם אם מחל על כבודו כבודו אינו מחול היתכן שראש ישיבת מרכז הרב מתעלם בריש גלי משו"ת משפט כהן שחבר מייסד הישיבה שבראשה הוא עומד?? איך לא ירא לנפשו?? ועוד הערה כללית: באיזה בית מדרש שמעת שאפשר לחלוק על רמב"ם בלי להסתייע בראשון שחולק עליו (או במקור קדום יותר). וכי אסור מלחמת מצוה עד שיבא מלך המשיח הוא המצאה של קהילת סאטמאר בניו יורק?? ברמב"ם שבישיבת ההסדר בירוחם זה לא כתוב מפורשות?? וכן ברמב"ן...והאם דברי הנצי"ב מוולאז'ין שכותב מפורשות שגם בדיעבד אין דין מלך למלך שמצד עצמו פסול למלוכה (ואפילו אגריפס שהיה יהודי שומר תורה ומצוות בכה כשהגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי") ואתה מכשיר אפיקורוס לתואר מלך ישראל ולו רק בגלל שאיזה רב ראשי אמר כך (לפי הבנתך המוטעית בדבריו). חוששני שלפני שנעבור לנושאים נוספים עליך לברר ראשית פירוש המושג: "ישראל". אח"כ פירוש המושג: "מלכות" ואח"כ תוקף הוד קדושת ומעלת המושג "מלכות ישראל" ואז תבין מהי מדינת ישראל מבחינת היהדות ותבין עד כמה גדול הנזק שנגרם הן לך והן לחבריך ואם איש אמת אתה תוכל לראות עד כמה היה חלקו של הראי"ה קוק בנזק זה כפי שראו זאת והזהירו על כך הרבה לפני גדולי הדור בדורו. ואין כמו ימי החנוכה לבירור חשוב ויסודי זה. בברכה, יואל.

---

ועוד דבר קטן אבל חשוב...

---

בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב שליט"א חלק ב' (כמדומני סי' כט' אבל לא קשה לחפש בתוכן של תחילת הספר בחלק או"ח)כותב מפורש שכדי לקבוע חלות של "מלחמת מצוה" על מצב של פיקוח נפש צריך סנהדרין!!

בברכה, יואל.

---

תעיין שוב בדברי הרב אליישיב

---

ראיתי את דברי הרב אליישיב ב'קובץ תשובות' הנ"ל (אכן בח"ב או"ח סי' כ"ט) ודווקא נראה משם אחרת. הוא מביא מתי מחללים שבת במלחמה וכאשר צרו גויים על ישראל או באו לצור או יש חשש שיקרה דבר כזה, שיש כאן פיקו"נ או ספיקו"נ (כמו המציאות היום בצה"ל) - מותר להילחם עליהם (ובמילא גם לחיילים להיכנס לפיקו"נ) גם בשבת כמבואר בשו"ע או"ח סי' שכ"ט. ורק לגבי הדין 'עד רדתה' שמשמעותו שנלחמים בשבת במלחמת מצווה או רשות גם אם אין כרגע פיקו"נ - דין זה תלוי במלך וסנהדרין, אך המציאות הראשונה אינה תלויה במלך וסנהדרין (אע"פ שגם היא סוג של מלחמת מצווה דלקמן). והרב אליישיב מבאר יותר בקובץ תשובות ח"א סי' רמ"ג (בסוף הספר - בחלק שנקרא 'עניינים') לגבי השאלה האם נוהג היום בצה"ל דין 'ויתד תהיה לך על אזנך', והוא כותב בתחלת התשו' שיש מקורות שמשמע מהם שזה דין דווקא במלחמת רשות והנידון של צה"ל הוא מלחמת מצווה ! רק שהוא מבאר בסוף התשו' שיש שני סוגי מלחמת מצווה - יש מלחמה שקשורה לכלל ישראל והיא תלויה דווקא במלך וסנהדרין דווקא (לדעת הרב אליישיב), ויש מלחמת מצווה שקשורה לפיקו"נ והיא ג"כ קרויה מלחמת מצווה רק שהיא נעשית גם בלי מלך וסנהדרין [ובפשטות זה המבואר בשו"ע או"ח סי' שכ"ט ע"פ הגמ' עירובין מה. ועיין בנצי"ב במרומי שדה שם].

---

שלום צחי...

---

חבל מאד שאתה שוב מביא דברים בלשונך ומדבר כאילו פשוט שהוא כדבריך בה בשעה שהדברים הפוכים לגמרי או אינם תואמים כלל את דבריך.
תשובתו של הגרי"ש אלישיב כוללת שלשה סעיפים:
בסעיף הראשון הוא מביא את הדין הפשוט והמוכר המוזכר בשו"ע או"ח סי' שכ"ט לגבי גויים שצרו על עיירות ישראל שמותר לצאת לקראתם בנשק בשבת.
בסעיף השני הוא מוסיף שכשיש צורך והכרח בכך עבור ההתגוננות מותר גם לייצר תחמושת וחומרים מדליקים בשבת ואם אפשר לעשות המלאכות בשינוי יש לעשות כן.
בסעיף השלישי הביא דברי הרמב"ם שצרים על עיירות אומות העולם שלשה ימים קודם לשבת ועושים עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשיןאותה, ואעפ"י שהיא מלחמת הרשות מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת (רמב"ם הל' שבת פ"ב הל' כ"ח) והוסיף דברי הרי"ף (בספ"ק לענין אין מפליגין) דבמקום מצוה יכולים לעשות מצור אף בע"ש.
אח"כ הביא שיטת הרי"ף בסוף פרק קמא דשבת דהא דאין צרין על עיירות של נכרים הוא מטעם עונג שבת "משום טירדא ופחדא דליבא ולבתר תלתא יומי פרח פחדייהו ומקיימי ליה עונג שבת" וכתב על זה (הגרי"ש אלישיב) דגם מדברי הרמב"ם פרק ל' מהל' שבת משמע שהוא מטעם עונג שבת, אמנם במה שכתב בפ"ב מהל' שבת "ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת" מוכח דבעשיית המלחמה דאיירי כאן יש בה מלבד החיסרון בעונג שבת, גם חילולי שבת האחרים דהרי בזה הפרק מבאר הרמב"ם דיני סכנה המותרים בשבת, ומדהביא דין זה כאן מבואר דלאחר שנוצר "מצב חירום" יכולים להתקיף אף בשבת דיכולים להכנס לכלל סכנה משום שנאמר עד רדתה. ומשמע נמי דאף אם היינו מפסיקים את המלחמה בשבת לא היה בזה סכנה דאם לא כן קרא למה לי, ולמה יגרע זה מכל פיקו"נ אשר דוחה את השבת, וכאן כותב הגרי"ש אלישיב בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים וסותרת לגמרי את מה שניסית לכתוב בשמו וז"ל: "אולם נראה דהיתר זה תלוי בקביעת דין מלחמה התלוי בסנהדרין וכו' ועל כן חזר והביא הרמב"ם דין זה גם בהלכות מלכים בפ"ו הי"א. והנה אם ימצא דין מלחמת מצוה או מלחמת הרשות עכ"פ וכנ"ל עפ"י סנהדרין ולפי דעת מומחים היא דההתקפה על האויב היא השיטה הטובה ביותר של ההגנה ולפי זה יכולים להתקיף אף בשבת.
זאת אומרת: להגן על עצמנו כשמתקיפים אותנו זה אפשר לעשות בכל זמן ובכל מקום ללא מלך וסנהדרין ואפילו בשבת. להתקיף בשבת מותר רק אם קבעו הסנהדרין דין מלחמה.
לכן מה שכתבת וז"ל: "ורק לגבי הדין 'עד רדתה' שמשמעותו שנלחמים בשבת במלחמת מצווה או רשות גם אם אין כרגע פיקו"נ - דין זה תלוי במלך וסנהדרין, אך המציאות הראשונה אינה תלויה במלך וסנהדרין" הוא התעלמות מוחלטת מדבריו הפשוטים והחד משמעיים של הגרי"ש אלישיב.
ולגבי סי' רמ"ג בחלק א' של קובץ תשובות של הגרי"ש אלישיב. הרי בפירוש אומר הגרי"ש אלישיב שלמלחמת מצוה שענינה להגן על יהודים מפני אויב שצר עליהם אין שום קשר לדיני מלחמת מצוה או רשות המפורשים בתורה והשייכים לכלל ישראל והמלך נעומד בראשם בלבד. (ומה שקורה לזה מלחמת מצוה הוא בהשאלה ממה שקראה התורה מלחמת מצוה דכיון דגבי מלך ישראל מצינו שמלחמה שענינה עזרת ישראל מיד צר מיקרי מלחמת מצוה הכ"נ כל מצב של מלחמה שענינה עזרת ישראל מיד צר גם כשאין מלך נקרית מלחמת מצוה (וכמ"ש הב"ח בריש סי' רמט' דאם נשבו גויים וישראלים והולכים הגויים להציל את חבריהם מותר לישראל להצטרף אליהם כדי להציל חבריו הישראלים ומיקרי מלחמת מצוה אף שביא ביזמת גוי משום שענינה עזרת ישראל מיד צר) אבל מבחינה הלכתית מדובר בשני דברים שונים לגמרי ולכן גם לדעת מי שסובר שמצות "ויתד תהיה לך על אזנך" נוהגת גם במלחמת מצוה אין מצוה זו נוהגת כיום כי היא שייכת רק למלחמת מצוה דמלך וכלל ישראל.
ומה שכתבת שהביא בזה הגרי"ש אלישיב את דעתו, שוב לא טרחת לקרוא דבריו דבהדיא הביא מקור מפורש לדבריו מרבן של ישראל הלא הוא מרן החזו"א (בליקוטיו על עירובין סי' קי"ב אות ו') הכותב וז"ל: "ואפשר דד' דברים שפטרו במחנה אינו אלא במלחמת כל ישראל מלחמת מצוה או רשות ע"פ מלך וסנהדרין, אבל גיס העומד על עיר ובני העיר יוצאין להדפם ולהציל, אף שמלחמתן מלחמת מצוה מ"מ אינן בכלל פטור מחנה" וסכם שם בהמשך דבריו: "ודאתאן עלה נראה שיש ב' תנאים בדין מחנה: א. שתהא מלחמת ישראל כדכתיב דברים כ"ג י' כי תצא מחנה על אויבך וגו' והיינו הוצאת ישראל למלחמה. ב. שחיל הלוחמים במספר מסוים חונים במקום אחד ויש עליהם שם מחנה ובירושלמי שאלו כמה מחנה, אבל שפיר י"ל דאין דין מחנה אלא במלחמת כל ישראל ע"פ מלך ושופט שבדור, או ע"פ סנהדרין במלחמת רשות אבל מספר החונים יחד במחנה אחת סגי בעשרה.ע"כ. (ועיי' מה שכתב לעיל וז"ל: "ונראה דהמינים שאין מצרפין אותן לעשרה לדבר שבקדושה אינן משלימים לעשרה של מחנה".
סכום הדברים משתי תשובותיו של הגרי"ש אלישיב ומדברי מרן החזו"א:
אין שום קשר בין מלחמות צה"ל להלכות מלכים ומלחמותיהם המופיעות בפס' התורה ובהלכות מלכים, ומבחינה הלכתית לא השתנה כלום לדינא בענין זה עם הקמת המחתרות, או עם הקמת המדינה, או עם הקמת צה"ל או עם הקמת "ישיבות" ההסדר ואפילו לא עם הקמת הנח"ל ה"חרדי". אין שום הבדל מבחינה הלכתית בין יחידה של הצבא היוצאת היום כנגד טרוריסטים שחדרו לשטח שבו ישראלים לבין חבורה של יהודים בעיירה בפולין לפני 120 שנה שיצאו להגן על עצמם מפני קוזקים שפשטו על עיירתם. (ואם תעיין שוב ב"דת הציונות" תראה שזה בדיוק מה שכתבתי שם וברוך שכיוונתי גם לדעת מרן החזו"א אם כי קשה לתלות בכוונתי כי בנוגע לעיקר הדברים מצאתי לפני שולחן ערוך ומסודר בדברי קדשו של מרן האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל).
ומי שמנסה לתת לגיטימציה לפעולות כאלה או אחרות של המדינה או צה"ל בענינים אלה מהלכות מלכים ומלחמותיהם הרי זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ועתיד ליתן את הדין ומאבד חלקו בעולם הבא (כמובא במס' אבות) ואם כי בעולמנו עלמא דשיקרא נחשב הוא ל"ראש ישיבה" או ל"רב הישוב" או ל"ראש ישיבת ההסדר" או כל תואר של כבוד מדומה בעולם האמת יכיר כי אינו אלא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכבודו המדומה יוחלף בבזיון מורגש וכואב רחמ"ל.
וממך צחי היקר אבקש: להבא, אל תסתפק בהבאת הדברים בלשונך כפי הבנתך גרידא אלא תצרף ציטוט מן המקור המוכיח (לפחות לדעתך) את הבנתך.
בברכה, בהערכה על השקעת הזמן לטובת הדיון, ובהתנצלות נוספת על האיחור בתגובה, יואל.

---

המשך הדיון לגבי מלחמת מצווה

---

הר' יואל שלום,
ראשית נדמה לי שדברי בקשר לתשובת הרב אליישיב לא הובנו. אני התכוונתי שאכן הרב אליישיב סובר שכיום לכאו' לא שייך לדבר על מציאות של מלחמת מצווה בגלל שלדעתו אכן קצת נראה שצריך מלך ממש (ובשביל מלך צריך סנהדרין וכו'). [אומנם רוב גדולי הדור הקודם חלקו על כך כמו שכתבתי לך מתוך תשובת הרב קוק במשפט כהן (ואני בעז"ה אענה על כל מה שהיקשת עלי שם)].
מכל מקום גם לדעת הרב אליישיב מותר לצאת היום במצב בו יש סכנה על יישובי גבול ובמילא, ע"פ קביעת השו"ע בסי' שכ"ט סע' ו', זו סכנה לכל ישראל (שהרי הותר ליושבי כל הערים, גם שאינם סמוכות לספר, לצאת להילחם ואפילו בשבת) להתקפה נגד הערבים - ואין בזה שום היכנסות לפיקו"נ מאחר שכבר נמצאים במצב של פיקו"נ. ואין צורך לשאול סנהדרין או מלך מאחר ודין זה הוא גם בגלות שהרי הוא הובא בשו"ע, והשו"ע נמנע מלכתוב דינים של מלחמות של מלכים וסנהדרין כיוון שלא היו נוהגים בימיו (כמבואר בב"י ברס"י רמ"ט). וגם הרב אליישיב בח"ב סי' כ"ט הנ"ל בסעיף הראשון שלו היפנה לדין הזה שבשו"ע. אכן דין זה לא קשור למלחמת מצווה אלא לפיקו"נ - אך דין זה מאפשר את רובם המוחלט של פעולות צה"ל כיום. ומאחר ודין זה הוא קשור לפיקו"נ - אז יש גם להיזדרז בשעת אמת ואסור אף לשאול רב כמש"כ השו"ע בסי' שכ"ח סע' ב' שהזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים. ושיקול הדעת החשוב ביותר בסוגיה הוא של המומחים כמבואר בסי' שכ"ח סע' י' - ובעניינינו הם שרי הצבא ומערכת הביטחון ולא רבנים (או מלך וסנהדרין).
כל מה שדיבר הרב אליישיב בצורך של מלך וסנהדרין זה רק בסעיף השלישי לגבי מציאות שבה נלחמים למרות שמניעת המלחמה לא גורמת לפיקו"נ, כדברי הרב אליישיב שם:'ומשמע נמי דאף אם היינו מפסיקים את המלחמה בשבת לא היה בזה סכנה דאם לא כן קרא (של "עד רדתה") למה לי ומה יגרע זה מכל פיקו"נ אשר דוחה את השבת'. כלומר שוב אם יש פיקו"נ א"צ את הפס' של עד רדתה ע"מ להתיר להילחם אפילו בשבת. ורק כאשר אין פיקו"נ במניעת המלחמה יש צורך במלך וסנהדרין.
לסיכום:
כיום כיוון שרוב יישובי הספר נמצאים בסכנת נפשות - כל יהודי א"י נמצאים בסכנה - וע"כ אין איסור לצאת על הערבים במלחמה (אם זו הדרך הטובה ביותר לדעת מומחים להגן על עמ"י) כי אין כאן שום כניסה לפיקו"נ (שהרי כולנו במצב פיקו"נ). אלא יש מצווה גדולה של הצלת נפשות והזריז הרי זה משובח. דין זה שייך בכל הדורות ולא קשור למלך וסנהדרין. וכמובן גם הרב אליישיב מודה לו. ע"כ פעולות צה"ל הם מצווה גדולה, וכל מה שקשור לטקטיקה צבאית לא תלוי בדעת רבנים אלא בדעת מומחים. ומי שמשום שהלך לשאול רבנים האם זה מותר השתהה ולא פעל ע"פ דעת מומחים צבאיים בעניין הרי הוא שופך דמים.
אכן כל זה לא נוגע כלל לדיון של תשו' הרב קוק במשפט כהן ועליה יש לדון בנפרד.

---

שבוע טוב צחי...

---

ובכן אתה שוב מתעלם מדברי הגרי"ש אלישיב שכתב (ואין זה דעתו אלא דעת כל רבותינו הראשונים והאחרונים) שכל האמור בשו"ע זה לגבי התגוננות אחרי שהותקפנו או אם יוצא קול שעומדים להתקיפנו אבל להתקיף ביוזמתינו הוא רק כשיש סנהדרין.
מה שכתבת שבשו"ע שכ"ט מדובר שאם יש סכנה לעיר שעכו"ם צרו עליה אזי כל תושבי הערים בארץ יוצאים ממקומם, הוא דברי עצמך ולא דברי השו"ע (ועיין שם במשנ"ב שמדובר על בני העיר שבמצור ותו לא שכתב ש"מעבירין קול בעיר" אם שומעין שרוצים לבוא עליהם ולא כתב שמזעיקין ערים נוספות) אבל אין זה משנה כלל לענינינו כי גם אם מדובר בשו"ע על היתר לשאר ערים לצאת לעזרת אחיהם ודאי אין שום חיוב לבני עיר אשר אינם בסכנה לסכן עצמם עבור אחיהם שבסכנה וא"כ בצה"ל כשמכריחים אדם לצאת ממקום שאין בו סכנה ושולחים אותו למקום שיש בו סכנה עושים זאת בניגוד מוחלט להלכות פיקוח נפש ומכניסים ישראל לסכנה שלא על פי דין תורה.
מה שהוספת כי דין זה בשו"ע (סי' שכ"ט) מאפשר את רובן של פעולות צה"ל כיום אחר בקשת המחילה הם דברים בטלים ואסביר דברי אחרי ציטוט דבריך. וזה לשונך: "אך דין זה מאפשר את רובם המוחלט של פעולות צה"ל כיום. ומאחר ודין זה הוא קשור לפיקו"נ - אז יש גם להיזדרז בשעת אמת ואסור אף לשאול רב כמש"כ השו"ע בסי' שכ"ח סע' ב' שהזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים. ושיקול הדעת החשוב ביותר בסוגיה הוא של המומחים כמבואר בסי' שכ"ח סע' י' - ובעניינינו הם שרי הצבא ומערכת הביטחון ולא רבנים (או מלך וסנהדרין)... כיום כיוון שרוב יישובי הספר נמצאים בסכנת נפשות - כל יהודי א"י נמצאים בסכנה - וע"כ אין איסור לצאת על הערבים במלחמה (אם זו הדרך הטובה ביותר לדעת מומחים להגן על עמ"י) כי אין כאן שום כניסה לפיקו"נ (שהרי כולנו במצב פיקו"נ). אלא יש מצווה גדולה של הצלת נפשות והזריז הרי זה משובח. דין זה שייך בכל הדורות ולא קשור למלך וסנהדרין. וכמובן גם הרב אליישיב מודה לו. ע"כ פעולות צה"ל הם מצווה גדולה, וכל מה שקשור לטקטיקה צבאית לא תלוי בדעת רבנים אלא בדעת מומחים. ומי שמשום שהלך לשאול רבנים האם זה מותר השתהה ולא פעל ע"פ דעת מומחים צבאיים בעניין הרי הוא שופך דמים". ע"כ.
ובכן צחי: מה שכתבת כי רובן של פעולות צה"ל הן בגדר מה שכתוב בשו"ע סי' שכ"ח שהזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים" הם דברים חסרי בסיס כלל. רוב ככל הפעולות של צה"ל הן פעולות שיש שהות לשאול לגביהן (והראיה שמבחינה צבאית עד שפעולה הכרוכה בסכנת נפשות מאושרת הן על ידי הדרג הצבאי והן ע"י הדרג הפוליטי שאליו כפוף הצבא חולף זמן של לכה"פ כמה שעות ומעלה) ואינן בכלל "השואל הרי זה שופך דמים" אלא בדיוק להיפך: הנמנע מלשאול בעצת חכמים הרי זה שופך דמים. גם אם היה כדבריך שעניני ה"טקטיקה" הם לא ענין לרבנים (כדאי לך ללמוד קצת על אמונת חכמים ולהבין מה כחה של תורה ועד כמה היא יכולה גם לשנות מהלכים טקטיים בכל תחומי החיים גם במצבים שהגדול שבמומחים עומד אובד עצות) אין זה משנה את העובדה שעניני חייהם של החיילים האמורים לפעול על פי הטקטיקה של המפקדים הם רק ענינם של גדולי ישראל. אחרי שיציג המומחה בפני גדולי הדור את ה"טקטיקה" שלו ואת הסיכונים הכרוכים בה יכריעו גדולי הדור אם ההישגים הצפויים של לחימה כזו או אחרת מצדיקים את ההכנסה של חיילים לסכנה. גם המומחה הגדול לטקטיקה אין לו סמכות בשאלה האם מותר לו להכניס את חייליו לסכנה או לא (ובפרט כשמדובר על מפקד חילוני שעל חייו לא חס וכש"כ על חיי חייליו שפסול לכל מינוי ובטח למינוי הכרוך באחריות עח חיי אדם).
מה שכתבת כי "אין כאן שום כניסה לפקו"נ כי כלנו בפיקו"נ"- שוב אתה מחליט על דעת עצמך החלטות ללא שום ביסוס. האם חייל הנמצא כרגע בעזה הוא באותו פיקו"נ שאתה יושב בביתך בירוחם?? מדוע אתה סתם כותב משפטים חסרי כל קשר למציאות ועוד מנסה לבסס עליהם הלכה??
לסיכום: א. צה"ל הוא מסגרת שעומדים בראשה אנשים אשר כל התורה הפקר בעיניהם וממילא גם חיי החיילים הפקר בעיניהם. ב. יסוד התפיסה על פיה פועל צה"ל היא שמותר לסכן חיי אדם עבור כל מטרה שתגדיר המדינה ושמומרים ופורקי עול הם הסמכות היחידה לקבל את ההחלטות בנוגע לכך. ג. צה"ל אינו מתייעץ בתלמידי חכמים באשר לשאלות של פיקוח נפש ואין זה מפני שחוששים לדברי השו"ע ש"כל השואל הרי זה שופך דמים", אלא מפני שהתורה וחכמיה לא נחשבים אצלם לכלום, כי את האפיקורסים והמומרים העומדים בראשם שואלים גם שואלים אפילו אם משתהים הרבה לשם כך. ולכן כל המעודד חיילים להתגייס לצבא ולהפקיר עצמם בידי מומרים או פורקי עול אשר על סמך דעתם הכוזבת ומלאת הנגיעות האישיות (ולעתים הפוליטיות) עלולים לסכן את חייהם לחינם, הרי הוא שותף לסכון אותם חיילים ודמם בראשו אם חלילה ינזקו.(וכש"כ אם מטעה את תלמידיו כאילו יש בכך איזו מצוה או סרך של מצוה שאז גם הוה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.) ד. אין כל מצוה לאדם מישראל לסכן עצמו או להכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלת היחיד או הרבים, ואסור לאף גורם מבחינת ההלכה לחייבו לעשות כן (וכש"כ ביציאה למלחמה אשר אינו ספק פקו"נ כי אם ודאי פקו"נ).

בברכה, יואל.

---

אני רוצה להביא כמה ראיות לדברי...

---

הרב יואל שלום,

דין השו"ע בסי' שכ"ח סע' ו', לגבי נוכרים שצרו על עיר הסמוכה לספר שיוצאים עליהם בכלי זין וכו' - מקורו מהגמ' בעירובין מה. בוא וראה מה כתוב שם ובמפרשים:
מיד אחרי שהגמ' מביאה את הדין שעיר הסמוכה לספר שנוכרים צרו עליה אפילו לענייני ממון בלבד יוצאים עליהם בכלי זין ומחללים עליה את השבת, מביאה הגמ' מקור לדין זה מספר שמואל א' פרק כ"ג:'ויגידו לדוד לאמור הנה פלשתים נלחמים בקהילה והמה שוסים את הגרונות', ומביאה הגמ' ברייתא שמבארת מה היה שם - תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב:'והמה שוסים את הגרונות' וכתיב (מה היתה תגובת דוד למעשה פלשתים):'וישאל דוד בה' לאמור האלך והיכתי בפלשתים האלה', ותשובת ה' (ע"י האורים ותומים):'ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קהילה'. ותמהה הגמ' מה דוד שאל באורים ותומים- 'מאי קמבעיא ליה אילמא אי שרי אי אסור- הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים', ומבאר רש"י: 'אי שרי אי אסור- ושבת היתה, הרי שמואל ובית דינו קיים- ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים'. כלומר האם לצאת למלחמה, כשהבעייה היחידה שעליה מדבר רש"י היא חילול שבת, היה ברור לדוד שמותר מבחינה הלכתית, וכל מה ששאל זה רק ע"מ לדעת את העתיד וכך גם מסיימת הגמ' שם: 'אלא אי מצלח אי לא מצלח' ומוכיחה זאת הגמ' מלשון הפס'- דיקא נמי דכתיב: 'לך והכית את בפלשתים והושעת את קהילה', ומסביר רש"י: 'והושעת- אלמא מבשרי ליה דנצח'.
א"כ דוד לא היה צריך לשאול אם הדבר מותר או אסור אלא רק לדעת את העתיד (וזה אולי קשור למ"ע לשאול באו"ת לפני מלחמה- ע"פ הרמב"ן בסוף ההוספות לסהמ"צ- וראה מה שאכתוב בהמשך).
יש להסיק מגמ' זו כמה מסקנות (ושתי המסקנות האחרונות הן מדברי השו"ע והרמ"א בשכ"ט, ו'):
1. האם יש רק היתר להילחם או שיש אפילו חיוב ? שאלה זו נשאלה ע"י ה'ציץ אליעזר' זצ"ל (שו"ת ח"ג סי' ט' בפרק א'- מלחמת הגנה אות ג'): 'כן בגמ' לא נזכר מפורש אם רק היתר הוא לצאת בכלי זיין ולחלל את השבת, או גם מצוה ישנו על כך, ומסתבר שאיכא גם מצוה מכיון שיש בזה פיקוח נפש, ויש לדייק זה גם מלשון יוצאין שכתוב בגמ', ולא כתוב בלשון מותרין לצאת, ומשמע שאיכא חיוב לצאת. וכן פוסק שם הרמב"ם מפורש דמצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העכו"ם בשבת ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכן הסמ"ג שם כותב נמי כן וז"ל: ומצוה על כל ישראל לצאת ממקומם וללכת מזוינים לעזור לאחיהם שבמצור'. כלומר יש חיוב (וכמו שיש לדייק מלשון הגמ', כך יש לדייק מלשון השו"ע שהרי הם מדברים באותה לשון). וא"כ לא מובנים דברך שכתבת- 'כי גם אם מדובר בשו"ע על היתר לשאר ערים לצאת לעזרת אחיהם ודאי אין שום חיוב לבני עיר אשר אינם בסכנה לסכן עצמם עבור אחיהם שבסכנה וא"כ בצה"ל כשמכריחים אדם לצאת ממקום שאין בו סכנה ושולחים אותו למקום שיש בו סכנה עושים זאת בניגוד מוחלט להלכות פיקוח נפש ומכניסים ישראל לסכנה שלא על פי דין תורה'. דברך הם בניגוד מוחלט לרמב"ם, לסמ"ג, ולמה שמשתמע מלשון הגמ' והשו"ע, ומסקנתו ההלכתית של הציץ אליעזר.
2. דוד לא היה מיושבי קהילה, ובכ"ז הלך להושיע את העיר קהילה. כלומר אע"פ שהוא לא היה בפיקו"נ- בכ"ז מסר נפשו עליהם. כדברי רש"י בד"ה 'והם לא באו'- ומפרש"י: 'ואף על פי כן מסר דוד עצמו להציל'. ויש לשאול מדוע, הרי אין חיוב (ואולי יש אפילו אסור) להרבה אחרו' (או"ח סי' שכ"ט מ"ב בס"ק י"ט) להכניס א"ע לפיקו"נ ע"מ להציל אחרים ? אלא שי"ל כמו שכבר ביאר רש"י את כל הדין הזה של עיר הסמוכה לספר, בד"ה 'לספר'- ומבאר רש"י: 'עיר שמובדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם'. כלומר מהחשש העתידי שתיכבש הארץ ע"י הגויים שצרו על ערי הגבול- יש סכנה לכל ישראל שהרי כל א"י יכולה להיכבש. ואע"פ שמדברי רש"י ניתן להבין שכ"ז רק מצד מצוות כיבוש הארץ ואין כאן חשש פיקו"נ (ואם היום לא שייכת מצוות כיבוש הארץ אז דין זה לא רלוונטי כיום ולכאו' כך נראה מדברי ה'צפנת פענח' על הרמב"ם בפ"ב הל' כ"ג, וגם כך נראה מדברי ערוה"ש בסי' שכ"ט אות ט'), בכ"ז מדברי מרן השו"ע שפסק דין זה גם בימיו ברור שזה דין שנוהג גם בחו"ל, כמו שהגמ' הנ"ל בעירובין אמרה בתחילת דבריה שכגון כשרוב עמ"י היה בבבל- אז לעיר נהרדעא היה את דין עיר ספר- וא"כ דין זה נוהג גם בימינו (גם את"ל שמלחמת כיבוש הארץ לא נוהגת כיום) וכ"כ הג"ר עובדיה יוסף במאמרו בתחומין כרך י' עמ' 46. ובאמת גם המ"ב בסי' שכ"ט הנ"ל בסע' ו', הביא בס"ק י"ד את הסבר רש"י לדין השו"ע, שכיוון שיש חשש שכל הארץ תיכבש- ע"כ יוצאים עליהם, ואם זאת הסכנה- אז צ"ל שכולם יוצאים עליהם, שהרי העיר עצמה שבמצור אינה בסכנה גדולה יותר מהעיר הרחוקה מאחר שמדובר שצרו רק על עסקי תבן וקש (שבעיר רגילה אסור לצאת עליהם למלחמה במקרה שצרו רק על ענייני ממון) ואין בזה פיקו"נ, ומה שבכל-זאת יוצאים הוא מהחשש העתידי שאם הארץ תיכבש לפניהם- כל הארץ תהיה בפיקו"נ. ולאור זאת כתבתי בתגובתי הקודמת, שכשיש איום על יישובי הספר של א"י- אז כל יושבי א"י הם בפיקו"נ ולכן כולם יוצאים להילחם ואין בזה משום כניסה לפיקו"נ, ואינני מבין מדוע תמהת על דברי ואמרת שאני ממציא הלכות ?
3. רק להוסיף ראיה לדברי שאין שום בעיה של היכנסות לפיקו"נ, וא"צ מלך או סנהדרין ע"מ לחייב ולאפשר הסתכנות של אנשים אחרים במציאות כזו (והגדרתה ההלכתית לעניין חיוב היכנסות לפיקו"נ הוא כמלחמת מצווה): הנצי"ב בספרו 'מרומי שדה' על הסוגיה הנ"ל בעירובין מה. (בד"ה שם פרש"י ד"ה והא לא באו), תמה על דברי רש"י הנ"ל בד"ה 'אי שרי אי אסור'- מדוע כתב רש"י שכל השאלה ההלכתית שעמדה בפני דוד היא האם מותר לחלל שבת, הרי יש גם איסור של היכנסות לפיקו"נ, כמו שמשמע מדברי רש"י עצמו בד"ה והא לא באו שדוד מסר עצמו. ומביא שם שאין לתרץ שדוד היה מלך ולמלך מותר להכניס לפיקו"נ גם לצורך מלחמת הרשות כמו הצלת ממון של עיר בישראל, שהרי דוד באותה שעה לא היה מלך (וגם אין מתחילים במלחמת רשות בשבת- ולכן היתה יכולה להתעורר שאלה הלכתית האם מותר על ענייני תבן וקש להתחיל בשבת). ובלשון הנצי"ב: 'אבל כאן שלא היה דוד עדיין מלך, ודאי היה אסור לסכן אנשים אם לא במלחמת חובה' (ומ"מ משמע שבמלחמת חובה א"צ מלך). אלא מסביר הנצי"ב: 'אלא למה עשה כן, הלא לא היה בזה טובת כלל ישראל אלא טובת איזה עיר בדבר שבממון. אלא משום שהיה ספר ונוגע לכל ישראל'. וברור שכוונת הנצי"ב לא לכיבוש הארץ אלא לפיקו"נ- מאחר וכתב בתחילת דבריו: 'ואעפ"כ מסר דוד עצמו להציל. משמע דאם לא היה סכנת נפשות היה אסור לדוד להיכנס במלחמה שהיא ודאי סכנת נפשות', כלומר כל המלחמה שם היתה מצד סכנת נפשות של כלל ישראל. וא"כ מה שכתבת שהמ"ב (בס"ק ט"ו) רק התיר לבני אותה העיר ללבוש כלי זין וכד', ולא התיר לאנשי עיר אחרת, צ"ל שהדבר תלוי במציאות ואם די באנשי אותה העיר (שצרו עליה) א"צ שאנשי עיר אחרת גם יחללו שבת, אך אם אין די בכך- אז למדנו מדוד שכל מי שיכול לעזור, הגם שהוא מעיר אחרת שעליה לא באו לצור, מחוייב בכך, וא"צ מלך וסנהדרין (וכך גם פשט דברי הסמ"ג והרמב"ם שהבאתי לעיל).
ואם תעיין בדברי הנצי"ב הנ"ל מהתחלה ועד הסוף- תיווכח שהוא הבין שכל מה שהגמ' רצתה ללמוד מסיפור דוד, זה בדיוק שסכנה על הגבולות בלבד- זוהי סכנה לכלל ישראל שמאפשרת ומחייבת יציאה של כל ישראל למלחמה נגד הגויים הצרים (ולא רק להתיר חילול שבת לאותה העיר שבמצור).
4. רק שלא יבואו לטעות ח"ו. אע"פ שדוד שאל באורים ותומים, אין זה אומר שהיום אם יוצאים למלחמה כזו חייבים אורים ותומים, מאחר וסו"ס השו"ע פסק דין זה ולא הזכיר שאורים ותומים מעכבים דין זה, וגם אם יהיה אורים ותומים, לא ברור כלל שזה מעכב במלחמת מצווה, מה עוד שכאן מדובר רק בהצלת נפשות ולא מלחמת מצווה של כל ישראל של הל' מלכים.
5. דין זה הוא לא רק כאשר כבר הגויים צרו על העיר אלא אף אם רק ידוע שעומדים לצור על העיר, כדברי הרמ"א שם בסי' שכ"ט סע' ו': 'ואפילו לא באו עדיין אלא שרוצים לבוא'. וע"כ היום יש היתר (ואף חיוב, אם הדבר נצרך) לצאת על גויים שרק מאימים על יישובי הספר ועוד לא צרו ממש.
א"כ לסיכום:
1. אם קיים איום של גויים על יישובי הספר במדינת ישראל- זו סכנה על כלל ישראל ע"פ פסק השו"ע (ואיך שהוא הבין את דברי רש"י בסוגיה

---

שלום צחי...

---

שלום צחי...

 

אחד הדברים החשובים ביותר כשרוצים לדון בצורה ענינית בנושא כלשהו היא לנסות ולהשתדל לזכור את הנאמר עד עכשיו בדיון ולא להגיב תגובות המתעלמות ממה שנאמר עד עכשיו בדיון. (על אחת כמה וכמה כשלא מדובר בדיון כל כך ארוך אלא בדיון שרק החל.).

 

אחרי שכבר הסכמנו שמלחמות בזמננו שהנן מדין פקוח נפש ומלחמות בזמן שהיה מלך ישראל או שופט וסנהדרין המוציאים את ישראל למלחמה על פי ה' הן שני ענינים שונים מבחינה הלכתית אתה מנסה להביא ראיה למצב של פקוח נפש מדוד המלך ומתעלם מכל מה שנאמר עד עכשיו בדיון. וממה שכתבו הפוסקים להלכה!

ונכון שעוד לא מלך דוד על כלל ישראל אז אבל עיין שם בפרק הקודם (פרק כב') שם בא שאול בטענה כנגד אחיטוב הכהן אשר שאל לדוד באורים ותומים ופי' רש"י טענת שאול וז"ל: "עשיתו מלך, שאין נשאלין באורים ותומים להדיוט"

והשיב לו אחיטוב הכהן: "היום החילותי לשאל לו באלקים" ופי' רש"י: "בתמיה, זה ימים רבים שצורך הצבור בו, שמינהו מוציא ומביא את ישראל, ומאז אני שואל לו באלקים". הרי לך שלדוד המלך היה מינוי מאת המלך להכניס ולהוציא ישראל למלחמה, אז איך אתה מביא ראיה ממנו למצבנו היום ומשווה אותו (להבדיל אלף אלפי הבדלות) לראשי המדינה והצבא האפיקורסים??. וגם שם לא הכניס דוד את כלל ישראל בסכנה או קרא לכלל ישראל להלחם עמו אלא הלך עם אנשיו שהיו עמו בלבד. ובכל הפוסקים ליתא זכר לחיוב היכנסות בסכנה לכל יושבי הארץ כשנכנסו גויים לספר. וחוץ מזה, מדוע שואל דוד באורים ותומים אם יצליח או לא?? אם מצוה היא שיקיימנה ומה דהוה הוה, אלא שמדובר בהכנסת חיי אדם בסכנה גם אם ברור לדוד המלך שמבחינת שאר ההלכות הכל כשורה לא מסכנים אם לא מקבלים אישור מהקב"ה שיצליחם. על אחת כמה וכמה כשמדובר באפיקורסים הכופרים בקב"ה וכל תורתו בעיניהם הפקר ודם ישראל בעיניהם הפקר ואסור למנותם לשום מינוי בישראל באופן שאין על כך חולק וכמו שכותב מרן הגר"מ פינשטיין וז"ל: (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד חלק ב' סימן מ"ה): "ובכלל הרי מינוי כופרים ורשעים ודאי אינו כדין התורה כמפורש ברמב"ם פ"א ממלכים ה"ז וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל ואף דוד לא זכה אלא לכשרים עיי"ש וכ"ש שכופרים ורשעים אין ממנים לשום מינוי ובזה כו"ע מודו ומפורש זה גם בחינוך במצוה תצ"ז תצ"ח ואין שייך לחלוק ע"ז דעיקר תכלית מינוי מלך הוא רק לחזוק התורה והמצות כדאיתא בספ"ד ממלכים וכן כל המינויין בישראל".

 

וחוץ מזה הגמ' שציינת בעירובין סותרת את טענתך כי בעניני מלחמה לא שואלים דעת תורה כי אם "מומחים צבאיים" וכאן במלחמה שהיה בה לטענתך סכנה לכלל ישראל אומרת הגמ' ששאלתו של דוד בדבר איסור או היתר לצאת למלחמה היתה צריכה להישאל לבית דינו של שמואל הנביא (היינו לגדולי ההוראה שבדור)...

כמה כואב הלב שאברך בישיבת הסדר יכול בכזו קלות להשוות את דוד המלך לאפיקורסי זמננו.

ומה שהבאת מדברי ה"ציץ אליעזר" שהוא חיוב ולא רשות הכונה מצד ההיכנסות לחילול שבת אך לא דבר שם כלל מחיוב הכנסות בסכנה כשהוא נמצא מחוץ לסכנה. ועיין בסכום דבריו שם שכתב וז"ל: "ונלמד מכל זה שה"ה בזמנינו כאן בארץ ישראל, בהכונן בע"ה משטר יהודי, כשתעמוד לפנינו שאלה של קריאת המשטרה היהודית בשבת להצלה מפני גנבים ושודדים, אם מותר להם בכדי למהר להצלה לחלל את השבת בנסיעה במכונית או לצאת בכלי זיין, ולירות באויר, וכדומה, אזי יהיה עלינו לפסוק לפי הענין ולפי תנאי הזמן והמקום, ובכללות, אם רק יש ספק שמתוך שלא יוכלו לעמוד על ממונם יהרגום, אזי מותר לחלל עליהם את השבת בכדי למהר ולבוא להצלה".

הרי לך שהציץ אליעזר כותב מפורש שמשטר יהודי זה משטר ששואל את גדולי התורה לפני שהוא מסכן חיי אדם וגדולי התורה דנים בכל שאלה כפי הזמן והמקום ודנים כל נושא לגופו ומשטר כזה לא התכונן עדיין (ומה שהתכונן זה משטר שראשיו ומפקדי חיילותיו מתחילה מתגרים באוייב בגאוותם המטופשת ובמרדם באלקים ובאזהרותיו  וסופם שלא רק שאינם מגינים על ערי הספר כי אם מעניקים את ערי הספר מתנה לאויביהם כדי שנקל יהיה בידם לכבוש כל הארץ ולסכן אחב"י. ורק שוטה יכול לאמר כי למצוה ייחשב להכנס להיות פקוד שלהם מרצון ולעשות ככל אשר יורהו פיהם). ואדרבה כל חייל נוסף רק מוסיף לגאוותם ולבטחונם בעצמם ובכחם.

גם מה שהבאת מהרמב"ם (פרק ב' הכ"ג