מאת:
ציוני
19:14 | 3/20/2006
ראה להלן תגובה-
בתגובה ל: ראה כאן באתר...

בעל "ספר החינוך" פוסק:
"מצות הריגת שבעה עממין :להרוג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה מהם, והם הכנעני והאמורי וכו', ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם [דברים ז', ב'], החרם תחרים אותם, ונכפלה המצווה בסדר שופטים. שנאמר שם [כ', י"ז], כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו'. ..מדיני המצווה, מה שאמרו זיכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא מלחמת מצווה שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך ליטול רשות מבית דין. ...ונוהגת מצווה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להורגם. ...ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם [דברים כ', ט"ז] לא תחיה כל נשמה..." (ספר החינוך מצווה תכה).
אם כן ה"חינוך" חוזר על העיקרון כי במלחמת מצווה אין צורך בקבלת רשות הסנהדרין ומוסיף כי המצווה מוטלת על כל אחד ואחד.
הרמב"ם בריש הלכות חנוכה מבאר את סיבת השמחה בחנוכה: "...וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים עד החורבן השני". לכאורה לא ברור מה הזכות הגדולה ב- 200 השנים בהם מלכו החשמונאים. שכן עלינו לזכור מי היה, בין השאר, המלך באותן שנים; ינאי, שהתנהג כצדוקי והרג את הסנהדרין, ינאי־אלכסנדר ששחט את הרבנים ויוחנן שנעשה צדוקי, וכן אריסטובלוס שהיה אף הוא צדוקי, ולחם נגד אחיו, והורדוס שהיה יהודי למחצה והרג בחכמים, וכן אגריפס השני ששלח גדודים יחד עם אספסינוס לצור על ירושלים ותדע שאגריפס המלך היה פסול למלוכה על פי דין תורה, ואף על פי כן קרא בתורה בהקהל כדין מלך ושבחוהו חכמים . כל אלו לא היו צדיקים גדולים (בלשון המעטה), ובכל זאת כותב הרמב"ם שיש לחגוג מכיון שחזרה מלכות לישראל, כיון שחזרה העצמאות, אף על פי שהשלטון נתון בידי רודפי הדת.ולא עוד אלא שמכנה את שלטונם בשם מלכות. מה שמברר שלפי הרמב"ם כל שלטון עצמאי של ישראל בארצו, דין מלכות יש לו, בין עושה רצונו של מקום ובין אינו עושה רצונו של מקום.
ואם לא תאמר כן לא 'שבקת חיים לכל בריה' ונצטרך להמליך עלינו שלטון נכרים עד להחזרת העם בתשובה, ואף זה אסור לנו כי התורה אמרה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי".
אין להקשות מדברי הרמב"ם בהל’ מלכים פ"א הל’ ח’: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה’ - הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד, ויהיה מבניו מלך". כי לא אמר הרמב"ם שאינו מלך אם אינו הולך בדרך התורה והמצוה, אלא שלא יהיו כל מצוות המלכות נוהגות בו. כגון שלא תעבור מלכותו לבניו וכדומה. ועי’ ב"ב דף ג’ ע"א בעניינו של בבא בן בוטא והורדוס. שאע"פ שהסכים בבא בן בוטא שאין להורדוס דין מלך במובן המושלם, בכל זאת אומרת הגמרא שפניית בבא בן בוטא להורדוס לבנות את המקדש היתה משום ד"שאני ביהמ"ק דאלמלא מלכותא לא מתבני".
באשר לבעית המלך שהזכיר הרמב"ם בריש הל' תרומות (פ"א ה"ב) שהוא תנאי למלחמה ולכיבוש רבים, הנה בהל' מלכים (פ"ה ה"ו) כתב הרמב"ם: "כל הארצות שכובשין ישראל במלך עפ"י בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כא"י שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל א"י האמורה בתורה". הרי לנו תנאי נוסף, שזה יהיה על פי בית דין שהוא בודאי ב"ד הגדול.
ויש לומר שבהלכות תרומות מדבר הרמב"ם במלחמת מצווה דהיינו בכיבוש א"י עצמה שאז אין צורך בב"ד הגדול כמבואר ברמב"ם (שם שם ה"ב): "מלחמת מצווה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת". אבל בהל' מלכים (שם ה"ו) מדבר הרמב"ם כשכובש שאר ארצות מחוץ לגבול ישראל והוא מסתמך על הפסוק בסוף עקב: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא, כד) - ודרשו שם בספרי (פיסקא נא): "הרי שכבשו חו"ל מנין שמצוות נוהגות שם" וכו'. לכן מזכיר שם הרמב"ם "עפ"י ב"ד" כמו ששנינו בריש סנהדרין (פ"א מ"ה): "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא עפ"י ב"ד של ע"א". וכן פסק הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ה ה"ב) הנ"ל. ובנידון דידן מדובר בתוך גבול א"י המובטחת ואשר הייתה בגבול עולי מצרים, בודאי שאין צורך לרשות ב"ד הגדול כדי לשחררה בשלישית. אבל מלך משמע שצריך גם במלחמת מצווה.
אבל כבר נתבאר (עפ"י המקורות לעיל) שלענייו זה אין צורך במלך ממש, אלא כל ממשלה השלטת לפי רצון העם זוכה לזכויות מלכות בכל הנוגע לייצוג העם מעין זה, שהיא רשאית לצאת למלחמה, וכל מה שנכבש על ידה נחשב מבחינת ההלכה ככיבוש רבים, מאחר שזה על דעת כל ישראל, והיא שלטת בכוח העם היושב בציון.
וכן משמע מדברי החזון איש זצ"ל בסוף מס' עירובין (ליקוטים קיב סי' ו) שכתב לענייו ד' דברים שפטרו במחנה היוצא למלחמה: "דאין בין מחנה אלא במלחמת כל ישראל ע"פ מלך ושופט שבדור או עפ"י סנהדרין במלחמת רשות", משמע שגם שופט סגי במלחמת מצווה.
וכבר קבע מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בספרו "משפט כהן" (סי' קמד) שמלך הנזכר בהלכות אלו ברמב"ם ובתלמוד, אין הכוונה למלך ממש. אלא לכל שלטון חוקי עפ"י התורה השולט בגינוני ממשלה על דעת הצבור והעם, מקבל את כל אותן הסמכויות של מלך בישראל, בכל הנוגע להנהגת העם בארצו.
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י' סימן א' אות י"ד) כתב, "גם בימינו הנשיא והממשלה והכנסת (על כל מגרעותיהם בנושא הדתי, ואשר ברור שבנוגע לדת אין להחלטותיהם נגדו כל תוקף שהוא) שנבחרו מדעת רוב ישראל היושבים על אדמתם וכו' במקום מלך הם עומדים בכל הנוגע למצב הכללי של האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם".
עולה מן האמור לעיל שאף להלכה מלחמת עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה הנוהגת כיום.
עד כאן לבינתיים.