---

חיוב העליה לארץ:

---

יש 3 סוגי מלחמת מצווה :
1. כיבוש הארץ. 2. עמלק. 3. עזרת ישראל מיד צר.
עבור 2 הראשונות צריך מלך וכהן אבל עזרת ישראל מיד צר נוהגת גם בזמן הזה ,לכל הדיעות, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות שבת וכפי שכתב גם הרב כאן.

וראיתי בשם שו"ת "עמק יהושוע" כי כיוון שהמלחמות אותן ניהלנו היו "עזרת ישראל מיד צר" וקיבלנו את הארץ לרשותינו , אז אף על פי שאיננו יכולים ליזום מלחמת כיבוש הארץ מיוזמתינו , מכל מקום פשוט שאסור לנו לוותר על מה שנתן לנו הקב"ה בחסדו ובמלחמת מצווה .
וגם משיקולי פיקו"נ - פשוט שהנסיגה הזו הפסדה בצידה . . .
למעשה לגבי מלחמת השחרור גם הרמב"ם יודה שהיתה זו מלחמת מצוה משום עזרת ישראל מיד צר, שהרי לא כבשנו את הארץ מאף אחד, אלא היא ניתנה לנו על ידי בעליה האנגלים שהיו כאן מנדטורים כעין אפוטרופוסים (ובכך בעצם גם מתבטלות 3 השבועות מכיוון שאין מרידה באומות כי אם הסכמת האומות). וכאשר תקפו אותנו אויבינו, מלחמתנו כבר לא היתה מלחמת כיבוש אלא מלחמת הגנה עזרת ישראל מיד צר. ומאז קום המדינה כל מלחמותינו היו מלחמות הגנה. וגם מלחמת ששת הימים היתה התקפת
מנע נגד אויב שצבר כוחות אדירים.
מכאן- שמלחמות ישראל שהביאו לכיבוש הארץ היו מלחמת מצווה.

---

ראה כאן באתר...

---

בתגובה ל: הודעה שצונזרה על-ידי המערכת מאמר בשם "סילוף דברי הרמב"ן במצות עשה ד'" שם תראה גם את דעת הרמב"ם. עזרת ישראל מיד צר היא חלק ממה שמגדיר הרמב"ם כ"מלחמת מצוה" וכל מה שמוגדר כ"מלחמת מצוה" כתב הרמב"ם בפירוש שאינו נוהג היום.

מה שמדובר בהלכות שבת ברמב"ם הוא מדין פקוח נפש ואין לו שום קשר למלחמת מצוה.

שנית-גם אם היתה נוהגת היום מלחמת מצוה הרי שהיתה מדברת כמו כל חלקי התורה רק לעם ישראל. לשלטון שקם בא"י בה' באייר אין שום שייכות למושג "שלטון יהודי" כל ראשי הממשלה של מדינת ישראל עד היום יותר רחוקים מאלקים מאבו מאזן וחבריו הפלשתינאים. החינוך הפלסטינאי בעזה יותר קרוב לחינוך יהודי מהחינוך הממלכתי של מדינת ישראל באשר הוא מכיר באלקים.

לכל פלסטינאי המכיר באלקים יש יותר זכות על א"י ממחלל שבת ב"אלי סיני" או ב"דוגית" או באריאל או בכל מקום בארץ, או מכל פורק עול המתכחש לתורה ולנותנה בפלטרין של מלך!!

מי שמשתמש בדברי הרמב"ם כלגיטימציה למלחמות של צה"ל יכול להשתמש בהם באותה מדה בהצטרפו לחמאס כי גם החמאס רוצה "לכבוש את א"י" וכבר כתב הרמב"ם שכיבוש א"י היא מלחמת מצוה (אז אולי תעביר כספי מעשרות לחמאס??...). הדעה האפיקורסית מבית מדרשו של הראי"ה קוק ששייכות לאומה היהודית לא מותנית בקשר לאלקים ובהכרה באמיתות תורתו וכי גם האפיקורסים הם "חלק מהאומה" (דעה המנוגדת ליסודות הבסיסיים ביותר ביהדות והנוגדת דברים שהראי"ה קוק עצמו פרסם עשרים שנה לפני שדמיונותיו גברו על שכלו, ראה כאן באתר מאמר "שבעים שנה לפטירת הראי"ה על רקע ההתנתקות").

הבסיס למחלוקת בין היהדות והצה"ד לא מתחיל בישוב א"י אלא בהגדרה הבסיסית מהו יהודי. הצה"ד בעצם הביטוי המגוחך והסותר את עצמו מיניה וביה "דתי לאומי" מכריזה כי גם הלאומי אשר מופקע מדתיותו לגמרי יהודי הוא ואם יקבל לידיו מדינה תהיה זו מדינה יהודית. השקפת יסוד זו של הצה"ד היא אפיקורסות ומרן החפץ חיים הגדירה כ"בנויה על יסוד הזיוף ומהוה עקירת התורה כולה".

צא ולמד יהודי מהו לפני שאתה מנסה להיעזר ברמב"ם להצדיק את מלחמת הערב רב נגד התורה.

ושוב, קרא את דת הציונות ותראה שהתיחסנו לכל השאלות שלך...

---

אגב-

---

בתגובה ל: ראה כאן באתר... טענת שאני "מנסה להיעזר ברמב"ם להצדיק את מלחמת הערב רב נגד התורה".
היכן ניסיתי לעשות דבר שכזה?

---

הצורה שבה מתנהל הצבא..

---

בתגובה ל: הודעה שצונזרה על-ידי המערכת הוא חלק ממלחמת הערב רב נגד התורה (לדוגמא חוק חובה של גיוס נשים- שאין לו אח ורע בשום מדינה בעולם, סכון חיי אדם על פי החלטות של אפיקורסים, מומרים, ופורקי עול, ועוד..)

לזה אתה מנסה לתת לגיטימציה של הרמב"ם, ולטעון שמדובר במלחמת מצוה לעזרת ישראל מיד צר בה בשעה שהצבא הזה תפקידו העיקרי הוא שמדינת ישראל תוכל בשלוה ובשקט להאביד שם ישראל מהעולם ח"ו כמו שהיא עושה בכל מוסדות החינוך שלה מאז הקמתה ועוד לפני כן בארץ ובתפוצות. אם אינך מבין, מדינת ישראל היא "צר" על עם ישראל יותר מכל האויבים מסביבנו וגדול המחטיאו יותר מההורגו!!

בברכה, יואל.

---

ראה להלן תגובה-

---

בתגובה ל: ראה כאן באתר... בעל "ספר החינוך" פוסק:
"מצות הריגת שבעה עממין :להרוג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה מהם, והם הכנעני והאמורי וכו', ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם [דברים ז', ב'], החרם תחרים אותם, ונכפלה המצווה בסדר שופטים. שנאמר שם [כ', י"ז], כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו'. ..מדיני המצווה, מה שאמרו זיכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא מלחמת מצווה שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך ליטול רשות מבית דין. ...ונוהגת מצווה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להורגם. ...ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם [דברים כ', ט"ז] לא תחיה כל נשמה..." (ספר החינוך מצווה תכה).

אם כן ה"חינוך" חוזר על העיקרון כי במלחמת מצווה אין צורך בקבלת רשות הסנהדרין ומוסיף כי המצווה מוטלת על כל אחד ואחד.

הרמב"ם בריש הלכות חנוכה מבאר את סיבת השמחה בחנוכה: "...וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים עד החורבן השני". לכאורה לא ברור מה הזכות הגדולה ב- ‎200 השנים בהם מלכו החשמונאים. שכן עלינו לזכור מי היה, בין השאר, המלך באותן שנים; ינאי, שהתנהג כצדוקי והרג את הסנהדרין, ינאי־אלכסנדר ששחט את הרבנים ויוחנן שנעשה צדוקי, וכן אריסטובלוס שהיה אף הוא צדוקי, ולחם נגד אחיו, והורדוס שהיה יהודי למחצה והרג בחכמים, וכן אגריפס השני ששלח גדודים יחד עם אספסינוס לצור על ירושלים ותדע שאגריפס המלך היה פסול למלוכה על פי דין תורה, ואף על פי כן קרא בתורה בהקהל כדין מלך ושבחוהו חכמים . כל אלו לא היו צדיקים גדולים (בלשון המעטה), ובכל זאת כותב הרמב"ם שיש לחגוג מכיון שחזרה מלכות לישראל, כיון שחזרה העצמאות, אף על פי שהשלטון נתון בידי רודפי הדת.ולא עוד אלא שמכנה את שלטונם בשם מלכות. מה שמברר שלפי הרמב"ם כל שלטון עצמאי של ישראל בארצו, דין מלכות יש לו, בין עושה רצונו של מקום ובין אינו עושה רצונו של מקום.
ואם לא תאמר כן לא 'שבקת חיים לכל בריה' ונצטרך להמליך עלינו שלטון נכרים עד להחזרת העם בתשובה, ואף זה אסור לנו כי התורה אמרה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי".
אין להקשות מדברי הרמב"ם בהל’ מלכים פ"א הל’ ח’: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה’ - הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד, ויהיה מבניו מלך". כי לא אמר הרמב"ם שאינו מלך אם אינו הולך בדרך התורה והמצוה, אלא שלא יהיו כל מצוות המלכות נוהגות בו. כגון שלא תעבור מלכותו לבניו וכדומה. ועי’ ב"ב דף ג’ ע"א בעניינו של בבא בן בוטא והורדוס. שאע"פ שהסכים בבא בן בוטא שאין להורדוס דין מלך במובן המושלם, בכל זאת אומרת הגמרא שפניית בבא בן בוטא להורדוס לבנות את המקדש היתה משום ד"שאני ביהמ"ק דאלמלא מלכותא לא מתבני".

באשר לבעית המלך שהזכיר הרמב"ם בריש הל' תרומות (פ"א ה"ב) שהוא תנאי למלחמה ולכיבוש רבים, הנה בהל' מלכים (פ"ה ה"ו) כתב הרמב"ם: "כל הארצות שכובשין ישראל במלך עפ"י בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כא"י שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל א"י האמורה בתורה". הרי לנו תנאי נוסף, שזה יהיה על פי בית דין שהוא בודאי ב"ד הגדול.
ויש לומר שבהלכות תרומות מדבר הרמב"ם במלחמת מצווה דהיינו בכיבוש א"י עצמה שאז אין צורך בב"ד הגדול כמבואר ברמב"ם (שם שם ה"ב): "מלחמת מצווה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת". אבל בהל' מלכים (שם ה"ו) מדבר הרמב"ם כשכובש שאר ארצות מחוץ לגבול ישראל והוא מסתמך על הפסוק בסוף עקב: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא, כד) - ודרשו שם בספרי (פיסקא נא): "הרי שכבשו חו"ל מנין שמצוות נוהגות שם" וכו'. לכן מזכיר שם הרמב"ם "עפ"י ב"ד" כמו ששנינו בריש סנהדרין (פ"א מ"ה): "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא עפ"י ב"ד של ע"א". וכן פסק הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ה ה"ב) הנ"ל. ובנידון דידן מדובר בתוך גבול א"י המובטחת ואשר הייתה בגבול עולי מצרים, בודאי שאין צורך לרשות ב"ד הגדול כדי לשחררה בשלישית. אבל מלך משמע שצריך גם במלחמת מצווה.
אבל כבר נתבאר (עפ"י המקורות לעיל) שלענייו זה אין צורך במלך ממש, אלא כל ממשלה השלטת לפי רצון העם זוכה לזכויות מלכות בכל הנוגע לייצוג העם מעין זה, שהיא רשאית לצאת למלחמה, וכל מה שנכבש על ידה נחשב מבחינת ההלכה ככיבוש רבים, מאחר שזה על דעת כל ישראל, והיא שלטת בכוח העם היושב בציון.
וכן משמע מדברי החזון איש זצ"ל בסוף מס' עירובין (ליקוטים קיב סי' ו) שכתב לענייו ד' דברים שפטרו במחנה היוצא למלחמה: "דאין בין מחנה אלא במלחמת כל ישראל ע"פ מלך ושופט שבדור או עפ"י סנהדרין במלחמת רשות", משמע שגם שופט סגי במלחמת מצווה.
וכבר קבע מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בספרו "משפט כהן" (סי' קמד) שמלך הנזכר בהלכות אלו ברמב"ם ובתלמוד, אין הכוונה למלך ממש. אלא לכל שלטון חוקי עפ"י התורה השולט בגינוני ממשלה על דעת הצבור והעם, מקבל את כל אותן הסמכויות של מלך בישראל, בכל הנוגע להנהגת העם בארצו.
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י' סימן א' אות י"ד) כתב, "גם בימינו הנשיא והממשלה והכנסת (על כל מגרעותיהם בנושא הדתי, ואשר ברור שבנוגע לדת אין להחלטותיהם נגדו כל תוקף שהוא) שנבחרו מדעת רוב ישראל היושבים על אדמתם וכו' במקום מלך הם עומדים בכל הנוגע למצב הכללי של האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם".

עולה מן האמור לעיל שאף להלכה מלחמת עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה הנוהגת כיום.

עד כאן לבינתיים.

---

תשובה לציוני...

---

בתגובה ל: הודעה שצונזרה על-ידי המערכת

ראשית, הדברים שהבאת מספר החינוך בקשר לשבעה עממין אינם רלבנטיים כלל לדיון מכמה סבות:

א. ראשי מדינת ישראל ורוב תושביה בעווה"ר אינם שונים משבעה עממין לגבי דין הישיבה בארץ כמו שכתב ספר יראים בסי' שטו' וז"ל: "לא ישבו בארצך - יוצרנו יודע לב האדם והזהיר בהיות יד ישראל תקיפה שלא יניחו לשבת אנשים רשעים ומחטיאי אדם בארץ ישראל דכתיב בפ' ואלה המשפטים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי אעפ"י שכל הענין אינו מדבר אלא בשבעה אומות כיון דכתיב פן יחטיאו אותך לי למדנו שריבה כל המחטיאים.." וכמ"ש מרן ה"אבני נזר" ביו"ד סי' קכו' וז"ל: "והנה מומר אף דאפי' חטא ישראל הוא. מ"מ גוי הוא ג"כ. ועושה יי"נ. וקנאים פוגעים במומרת כמו בגוי' כמבואר בפוסקים באהע"ז בענין מומר זוקק ליבום יע"ש. ובדרישה דע"ז של מומר נאסר מיד כמו ע"ז של נכרי. וכיון שדינו כנכרי ג"כ. פשוט שיש בו לאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. וכיון שאסור לדור בארץ ישראל אין א"י מקומו כלל ופקע הערבות בעד המומר..."
וז"ל הרב מרדכי עליאשברג מרבני "חבת ציון": "ומכאן אתה למד אזהרה כפולה, לבלי להרבות ישוב א"י מעבריינים מחללי שבת וכד' חלילה ומוטב שישארו בחו"ל ולא יטמאו אדמת ה', מפני שאף שכל הארץ ומלואה לה' הוא, וחובות הגוף נוהגות בכל מקום, מ"מ משונה קדושת א"י מכל הארצות, וכמאמר הכתוב (תהלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה וכו' מי יעלה בהר ה' וכו' נקי כפים ובר לבב וגו', ורז"ל אעפ"י שכל הארץ לה' אבל בהר ה' ומקום קדשו צריך נקיות וטהרה באופן יותר נעלה, ולא כל הרוצה לעלות עולה אלא הראויים לה"


ב. דין מלחמה שייך רק כשיש מלך לישראל, והדין הבסיסי ביותר לגבי מלך (עוד לפני התנאי שיומלך עפ"י נביא ועפ"י הסכמת העם וסנהדרין) הוא: שאסור למנות לשום מינוי בישראל מי שאין בו יראת שמים. ובשו"ת אגרות משה חלק יו"ד (חלק ב' סימן מ"ה וז"ל: "ובכלל הרי מינוי כופרים ורשעים ודאי אינו כדין התורה כמפורש ברמב"ם פ"א ממלכים ה"ז וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל ואף דוד לא זכה אלא לכשרים עיי"ש וכ"ש שכופרים ורשעים אין ממנים לשום מינוי ובזה כו"ע מודו ומפורש זה גם בחינוך במצוה תצ"ז תצ"ח ואין שייך לחלוק ע"ז דעיקר תכלית מינוי מלך הוא רק לחזוק התורה והמצות כדאיתא בספ"ד ממלכים וכן כל המינויין בישראל".
ובספר החינוך (מצוה תצ"ז) הוסיף על דברי הרמב"ם וכתב: "אבל כל שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין צריך לומר שאין ממנין אותו במינוי מן המינויין שבישראל, אלא שראוי לשנאותם ולהרחיקם, ועליהם אמר דוד [תהלים ה', ו'] שנאתי כל פועלי און". (וחבל שלא היו דברים אלו של החינוך לנגד עיניו של הראי"ה קוק לפני שהוציא לאור את דמיונותיו המנוגדים להלכה לפיהם גם הכופר באלקים יכול לרצות ב"טובת האומה", ולפני שהחניף בחנופה שקרית שאין בה קורטוב של אמת לאלה שרבותינו בפירוש אמרו להרחיקם ולשונאם).

כך שכל הדיבורים על כך שמדינת ישראל היא מלכות ישראל מקורם בדמיונות ההבל של הרצי"ה קוק ותלמידיו (ועוד רבנים שתפקידיהם השונים ברבנות החילונית הראשית ובבית הדין המעורער שלה לעירעורים גרמו להם לומר דברים שלא כהלכה.).

ולגבי ההסתמכות על דברי הראי"ה קוק ב"משפט כהן"- הרי כתב שם שצריך להיות מלבד הסכמת העם הסכמת בית דין. איזה בית דין מינה את ממשלת ישראל או הסכים למינויה?? וגם מה שכתב לגבי הסכמת האומה ודאי שמדובר רק על הכשרים שבאומה. השלטון במדינת ישראל נבחר ע"י אנשים שאסורים בהבעת דעה במה שקשור לצבור (חילונים, נשים, גויים) כך שאין כאן בכלל הסכמה של רוב העם אלא הסכמה של רוב אלה שיצאו מן הכלל ואינם עולים כלל למנין בשום ענין ציבורי. ושוב- הסכמת העם והבית דין הם רק אחרי שהמלך מצד עצמו ראוי למלוכה!! (ועיין כאן באתר במאמר האם יש למדינת ישראל דין מלכות ישראל ותראה שגם אם בדיעבד מינו מישהו למלכות שאינו ראוי מצד עצמו לא עשו כלום ואין לו דין מלך).

בברכה, יואל.