דעת תורה על הפשרנים

זה לשון מרן הסטייפלר זצוק"ל:

ותראה שהפשרן הלזה השונא את שומרי התורה לפי שאינם משתווים עמו בפשרותיו, הוא בידידות גמורה עם רשעים גמורים ולא איכפת ליה כלל מה שאינם משתווים עמו ובמה שמורדים בהקב"ה ר"ל.

ואת התלמידי חכמים השומרים את התורה באמת אותם ישנא ויחפוץ לראות ברעתם,ה' ישמרנו.

(ברכת פרץ פרשת נצבים)

על הפשרנות ופרשניה

  הפשרנית האידיאולוגית הראשונה שפגשתי תלתה את פשרנותה בנושא קיום מצוות מעשיות באילן גדול הלא הוא הרמב"ם! הרי הוא כתב רבות שצריך ללכת בדרך הממוצע ולדעתה החרדים ה"קיצוניים" הם הטועים והסוטים מדרך הרמב"ם.

  לא צלחו כל נסיונותי להסביר לה כי הרמב"ם דיבר בנושא המידות: דרך האמצע בין פזרנות לקמצנות בין תאוותנות לנזירות וכיוצא בזה אך לא בשמירת מצוות התורה לחצאין. בתחילה חשבתי כי זו טעותה האישית אך בהמשך התברר לי כי זו השיטה הרשמית של הציונות הדתית ורבניה ומהם הושפעה.

  שמעתי סיפור נחמד הקשור לנושא זה: אנשי קהילה מסויימת פנו אל המרא דאתרא שלהם  בטרוניא כי הוא מחמיר מידי בפסיקותיו ודעותיו והם חשים שהוא מרוחק מהם עקב כך והם מעוניינים שיפעל על פי "שיטת הרמב"ם – בדרך הממוצע" . הוא נענה להם כי יעיין בנושא וישיב להם תשובה. כעבור זמן השיב להם כי חקר ובדק וגילה כי לעומת גדלותם ועוצמתם הרבה של הקב"ה ותורתו הקדושה הוא מרוחק מהם מאוד ובטעות התקרב עד עתה יותר מידי לקהלו ולכן הוא חייב מעתה להחמיר ולהתעלות ולהתקרב יותר לקב"ה אם הוא רוצה לפעול בדרך הממוצע.

המזרחי אדוקים מאד בקיום מצוות מעשיות...

של דת הציונות. פעם אחת יצא לי להתארח בתפילת ערבית של שבת בבית כנסת דת"לי בחו"ל. אעפ"י שלא נשמרה אצלם הפרדה נאותה בין גברים לנשים, נחרט בזכרוני הנאום הנלהב שהקדיש ה"רב" (גלוח הזקן עם כיפה סרוגה בגודל של מטבע) למדינה כשבסיומו קמו ושרו "התקווה". מעל היציעים נתלו דגלים של המדינה.

במאמר מוסגר ייאמר כי הערב הזה יועד להכין ילדים לטקס בר מצווה, ר"ל.

ואיך ועל מה יתפשר הפשרן...

מסביר מרן הסטייפלר זצוק"ל (שם בברכת פרץ פרשת נצבים):

כי במעשי האדם יש שני חלקים;האחד שטבעו מתאוה להם,חלק זה נקרא "צמאה" ואילו החלק שאינו מתאוה להם נקרא "רוה".

על חלק ה'צמאה' הפשרן לא יוותר להקב"ה אבל מוכן 'לוותר' על החלק ה"רוה" כלומר שאין לו תאוה טבעית להם; בזה יהא דתי,שיציית למה שהתורה דורשת,ומתברך בלבבו שעל פי פשרה זו כבר יצא ידי חובת יהדותו ושלום יהיה לו.

וזהו מה שאמר הכתוב 'והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (נצבים פרק כט פסוק יח) כלומר שהרשע מתברך בלבו כי שלום יהיה לו אף כי החליט כי על כל מה שבנוגע לדברים שהלב שלו נמשך להם הלב שלו הוא שישרור [בשרירות:מל' שררה],ולא התורה.

[והנה אפילו החליט לפשר במצוה אחת שלא ישמרנה רח"ל כבר גדול עונו מנשוא נורא נוראות כש"כ בספר שערי תשובה - שער שלישי אות קמג

"והנפש אשר תעשה ביד רמה - את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר פרק טו פסוק ל) ופירוש "והנפש אשר תעשה ביד רמה" - הפורק עול, אף על פי שאינו עובר על שאר המצוות, אחרי אשר הסיר מעליו עול אזהרה אחת כבר מרד בה' יתעלה. אמנם כי גם פעמים הצדיקים נכשלים בחטא אחד, אבל אין זה בלתי על דרך מקרה, בהתגבר עליו היצר ונפשו מרה לו על הדבר, ונזהר ממנו אחרי כן. אבל האומר בלבבו לפרוק מעליו עול אזהרה אחת, כל עת אשר יתאוה לעבור הוא הנקרא מומר לדבר אחד.]

והוסיפה התורה,למען ספות הרוה את הצמאה, שעיקר פשרתו הוא שקר,שאפילו בפשרתו לא יעמוד,כי ירשיע גם במה שאין לו תאוה טבעית כמו שנאת החכמים ולמנוע אחרים משמירת התורה.

ועל הפשרן הזה אמר הכתוב לא יאבה ה' לסלוח לו.

השי"ת יציל שארית פליטתינו משחת.

"דעת תורה" של הפשרנים

 (רק טיפה מן הים)

א) מדברי הרב  מדן ב"אמנת מדן –גביזון" להסדרת יחסי דתיים - חילונים במדינה: "ויתור הדדי בתחום השבת שהיה מאז ומעולם סלע מחלוקת בין הדתיים והחילוניים, עשוי להיות דווקא פתח לאיחוי מחודש של החברה הישראלית", כך כותב הרב יעקב מדן בפרק על השבת באמנה. בפרקים אחרים נידונים ויתורים ופשרות בנושאים הבאים כשרות, אישות, יהדות וחינוך בעיקר.

  ה"רב" יעקב מדן מראשי "ישיבת" הר עציון מלמד תלמוד תנ"ך ומחשבת ישראל במכללת יעקב הרצוג שבאלון שבות וחבר הנהלת בית הספר לגיור של ועדת נאמן.

  את הדיאלוג והאמנה שהתקבלה בעקבותיו, יזם יו"ר יש"ע לשעבר ד"ל כמובן.

ב). דברי הר' רפי פוירשטיין מראשי ארגון "רבני צהר" ורב הקהילה הד"לית בהר נוף בראיון לעיתונות: "אם ישנם אנשים הנוסעים בשבת בירושלים אנו חייבים לספק להם מקומות חניה!"

ג). ידיעה בתקשורת: בעקבות איזשהו לימוד בשיעור אזרחות, יזמו חמש שמיניסטיות דתיות מאולפנת בני עקיבא במודיעין, פנייה למועצת העיר כדי שזו תפעיל תחבורה ציבורית בשבת קודש. לדבריהן, מהלך שכזה יביא "לצמצום המתח בין הדתיים לחילונים בעיר".

 ד). ואם אתם רוצים להיכנס לראש של הנ"ל ולהבין מה מניע אותם בהתנהלותם זו אנא קראו את הסבריה של הנציגה הדתית לאומית בעיריית ירושלים מטעם המפלגה הפלורליסטית "ירושלמים" הלא היא רחל עזריה:

(סליחה שאני נותנת כאן במה לדבריה אך אם אנו רוצים להבין איך הגיעו למצב זה שה"אינטרסים" של הציבור החילוני עדיף בעיניהם משמירת התורה וההלכה כדאי לקרוא זאת. וסליחה גם על האריכות, ניסיתי לקצץ כמה שאפשר אבל חבל לקצץ יותר ולוותר על כל משפט שלה שהוא – "פנינה" ממש! כמו שאומרים במקומותנו – "לשונה הזהב") ואלו הם דבריה:

 "בעבר... היינו בתפקיד ה"דתי מחמד", היינו אחראים על תחומים דתיים, ועל השמעת הקול הדתי כאשר הרוב היה חילוני. לכן היה פשוט יותר ...ויכלנו לדבוק בעמדה ההלכתית הפשוטה והברורה ... לגבי השבת אמרנו שאסור לפתוח מקומות בילוי בשבת ושאסור להנהיג תחבורה ציבורית בשבת. גם ככה ההחלטות לא התקבלו לפי מה שאנו בני הציונות הדתית דרשנו, אלא היתה פשרה כזאת או אחרת, ואנו השמענו את קולה של ההלכה.
  אך בזמן האחרון המצב השתנה... במאמץ לשמר את ירושלים עיר ציונית ומסבירת פנים לכל יהודי באשר הוא. כך יוצא שישנם חברי מועצה דתיים (ואני ביניהם) שמייצגים את הציבור הציוני בעיר- חילוניים ודתיים כאחד. אנחנו כבר איננו "דתיי מחמד", אלא דתיים שמובילים ציבור ציוני: חילוני ודתי ואחראים לגורלו ולצרכיו.

  המרחב הציבורי בשבת בירושלים אינו אוהד את הציבור החילוני. כמעט ואין לאנשים שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי שלה, מקומות לחגוג את השבת, לנוח, לנפוש ולבלות. יש מעט מוסדות תרבות, מסעדות ובתי קפה שפתוחים בשבת, ולהורים וילדים אין כמעט בכלל מקומות לבלות ביחד בשבת. כמעט כל מי שאינו שומר שבת, יוצא ברכבו אל מחוץ לעיר, לערים אחרות שבהם אפשר לבלות ולחגוג את השבת באופן שאינו הלכתי...
  נשאלת השאלה מהי האחריות שלנו הציבור הממלכתי דתי בירושלים לשבת של אחינו החילוניים, או אחינו שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי הקלאסי שלה, אך מעוניינים בשבת מנוחה. האם יש לנו אחריות לשבת הזאת? לפי השיח החדש בירושלים- של שיתוף פעולה בתוך המחנה הציוני פלורליסטי: הציונות הדתית והחילוניים - אזי יש לנו אחריות. האם אנחנו בציונות הדתית מסוגלים לקחת אחריות על השבת הזאת?....אנו מסוגלים לנסח מחדש את האחריות שלנו למדינת העם היהודי, למפעל הציוני ולחברה הישראלית? 
  מי שהתווה את השיח ההלכתי, המנהיגותי והחברתי לעניין זה הוא הרב מדן, שכבר לפני למעלה מעשור ביחד עם פרופ' רות גביזון ניסח אמנה חדשה ליחסי דת ומדינה. באמנה נקבע שמקומות מסחר יהיו סגורים בשבת אך מוסדות תרבות ובילוי יהיו פתוחים. האמנה הזאת היא נר לרגלי, והעיקרון שקבע הרב מדן מאפשר לי לקבל החלטות בנושאי השבת. יתרה מכך, על פי עקרונות האמנה בתפקידי במועצת העיר בירושלים כאחראית על המתנ"סים הייתי שותפה למהלך של פתיחת המתנסים בשבת בבוקר למשפחות עם ילדים קטנים. זאת לאחר שהבנתי שמשפחות עם ילדים ממש סובלים בשבת בבוקר בעיר, והובהר שזה גורם לשתי תוצאות -  לעזיבה של אותם משפחות את העיר, ולסבל מתמשך בשבת. שתי תוצאות שהן חמורות עבורנו.    
  אני קוראת את שכתבתי, ואני יודעת שזה לא פשוט. יותר מאשר אנחנו שמרנו על השבת, השבת שמרה עלינו. לחשוב על מקומות מחללים שבת, ועל מהלך של הציונות הדתית לפתוח מקומות בילוי בשבת, זה כמעט הפוך לכל מה שהתחנכנו עליו. אך עמדות המפתח אותם אנו מאיישים, והאחריות שלנו למפעל הציוני ולעם ישראל, מכריחה אותנו להגדיר מחדש את האופן בו אנו ממשים את הערכים שלנו. 
אני מאמינה בחוסנה של הציונות הדתית להבין את תפקידנו המשתנה, וביכולת שלנו לקחת אחריות על השבת בישראל, כחלק מתפיסה רחבה יותר של קיום חיים יהודיים במדינת ישראל- ראשית צמיחת גאולתנ