אני כאדם חרדי קראתי קצת בכתבי הרב קוק, ויש לי איזה הרגשה שאינני יודע אם אצליח להביע אותה. אני קורא לזה כמו בכותרת - "תסמונת החתול הקדוש".
במילים "החתול הקדוש" יש משהו מאד מסתורי, מושך, מוזר, מגרה. הוא הדין לגבי "השפן האלוהי", "הכסא הנשגב" וכדומה.
אפקט חזק בהרבה יש לביטוי כמו "העבריין הצדיק" "האתאיסט הקדוש", וכדומה.
יש משהו מאד מעניין דווקא בסתירה, במוזר, בלא הגיוני. זה מגרה את חוש הסקרנות של האדם, יותר מכל דבר אחר.
לדעתי, זה סוד הקסם של כתבי הרב קוק. זה מוזר, משונה, לא רציונלי, וזה בדיוק מה שמושך בזה.
וזה מאד מסוכן...
האם הסברתי את עצמי?
ר' עובדיה מברטנורא מסכת אבות פרק ב משנה ד:
ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע וסופו להשמע - כלומר, לא יהיו דבריך מסופקים שאי אפשר להבינם בתחלה ובעיון ראשון, ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינם. כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך, שמא יטעו ויצאו למינות על ידך.
שכחו הם פתאום וכו' שנשמת ישראל תתגלה בהסתרתה במלוא חסרון זילות ערכיות נצחיות זמניותה ושקיעת פעפועה ממעמקי גבהי חביון התגלות חולשת עוזם של עמעומי ניצוצי קדושת חילוניותה היונקים בפליטתם משפעת המיעוט של אש מימיה של קללת הברכה של חיצוניות פנימיותה ומרכזיות צדדיה של נשמת רוח הנפש של כלל פרטיות גוף ישראל ואברי קומת עצמות בשרו בעת רוממות שפלותו"
וכי 'אני' אמרתי מה שכתבתי?! ומה לעשות שכך אמר הגר"א כעדות תלמידו המובהק ר' חיים מוולוז'ין? וחוץ מזה, מה הקשר בין הענין ההלכתי לעצם העיון בחכמת האמת? אין קשר בין הדברים. והפוך, דוקא לגבי מה שכבודו כתב "ולכן פוסקים דעת האר"י שהרי קיבל תורתו מאליהו זכ"ל" דוקא זה לא מקובל כלל כי לא בשמים היא ולא חסרים ספרי כללים על הש"ס שמעמידים את האריז"ל בדרגת פוסק בענינים הלכה -לרבות פשט- למרות שמרותו בקבלה ללא עוררין (ועכ"ז שיש שחלקו עליו בענייני הלכה). ראה לדוגמה בשו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ד סימן ג: "הנה פשוט שהקבלה תכריע הוא ס' הזוהר והתקונים שהם דברי תנאים אבל כתבי האר"י ופע"ח אף שגדול מאד, הוא כאחד מכל הפוסקים שרשאין לחלוק עליו אף בדברי הקבלה ולא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי לכן אין דבריו מכריעין יותר מכל רבותינו" ועיין שו"ת שבט הלוי חלק א סימן ב כתב לבאר מתי דנים ומסתמכים על הנהגות והלכות מן הקבלה. ושו"ת יביע אומר ח"ב אורח חיים סימן כ"ה סעיף יד: "שאף לד' מרן הב"י (סי' קמא), שדברי הזוהר הם עיקר, אף במקום שהפוסקים לא כ"כ. היינו דוקא במקום שמבואר בזוהר שחולק על הפוסקים, אבל כשרבני המקובלים חולקים על הפוסקים, הלכה כהפוסקים. כשם שכן הדין כאשר הזוהר חולק על הגמרא, שהלכה כהגמרא. אלמא שהפשט עיקר. וכ"ש לד' הרדב"ז (סי' פ), שכל דבר שמבואר בגמרא או באחד מן הפוסקים, אפילו שיהיה בהיפך ממ"ש בספרי הקבלה, אני מורה בו, ולא אחוש למ"ש בס' הקבלה..." והרדב"ז כידוע היה מקובל גדול ויש ראיות שהאריז"ל קיבל בהתחלה תורה ממנו גם בסוד. כך מה שכתבתי זה לא אני אלא גדול ישראל וזה מאד פשוט להגיד מה שאמרו, כי שהמוח ישר ממילא הכל מסתדר, גם שלא מבינים.
אלא מאי? כבודו לא הבין אותי. כונתי היה, שכאשר באים לעקור את ההלכה תוך הסתמכות על הקבלה, טענה זו שאומנם עפ"י הפשט זה אסור "אבל עפ"י פנימיות זה מותר" - זו טענת הבל וריק כי לא שייך שיהיה סתירה בין הפנימי לחיצוני ועל זה דיברתי. לכן לצורך דוגמה: שהראי"ה קוק מתחבר לרשעים כדי לברר ניצוצות - זו טענה שכל הפוסקים וחכמי הקבלה דחו מכל וכל.
מקוה שעתה הייתי ברור, בברכה
בין מקרה שיש מחלוקת להלכה בין חכמי הפשט ובין חכמי הקבלה, שבזה יש הסבורים שהכרעת ההלכה היא כחכמי הקבלה. כמו שיש כללי פסק של הלכה כרבים, הלכה כבתראי, כסוגיא דעלמא, כמרא דאתרא וכו', כך יש סוברים דחכמי הקבלה עדיפי במקום שיש מחלוקת.
אבל במקום שהפשט שולל לגמרי מושג מסוים, ולפי הפשט מי שאומר אחרת הוא טועה ומטעה, לא שייך בעולם שהקבלה תאמר אחרת, כי אין זה מחלוקת בין שתי דעות ששייך לומר על זה אלו ואלו דברים א-לקים חיים [עיין כתובות נ"ז א' ברש"י], אלא שתי דעות שאחת שקר, ובזה אמר הגר"א שלא תתכן סתירה בין הקבלה לפשט.
שירות לאומי | גירוש גוש קטיף | פורום | יחס גדולי ישראל לציונות | ישוב ארץ ישראל | אודיו-וידאו | צור קשר | חינוך ילדים | ספר דת הציונות | |
|