נוער מזרחי קרבן למולך המדינה: מן העיתונות...

אולי זה כבר התפרסם כאן. ואם כן אז סליחה. מאמר נפלא ובהיר:

הרב אבינר,

1. במהלך שיחתנו כינית אותי כמייצג זולות הטיעון והניצוח. הלוואי, הרב אבינר, הלוואי שהייתי "מייצגו של זולות הטיעון". החיים שלי היו קלים ונינוחים יותר. עד אלוקים חיים: מה שמתחולל בחברה הדתית לאומית גורם לי אישית, מסיבות שונות, כאב לב גדול מהכיל. אני נתקל בעבודתי בצעירים מבולבלים ותועי דרך מהחברה שלך, רואה את היובש הרוחני. רואה את העדר הקדושה, וההיסחפות לבליינות ותרבות חילונית; ונפשי, הרב אבינר יקר, בוכה במסתרים.  

על הבזבוז. על העוול הנורא. רבבות נערים טהורי עיניים ולב, שהיו יכולים להאיר את העולם בתורתם ויראתם, מנוונים את חייהם בתוהו לא דרך. נעים בין תרבות חילונית מזוהמת להשקפות עולם הזויות. הכרתי חלקים רחבים מתוכם, בשנים שערכתי את ספרי הגרח"י גולדוויכט זצ"ל מ'כרם ביבנה', וזכיתי לשהות במחיצתו.   

הזדמן לי לשוחח עם קבוצת נערים מישיבה תיכונית ידועה. שאלתי מהו שמו הפרטי של הרב קוק? הם לא ידעו. שאלתי על שם השוער בקבוצת 'ריאל מדריד' הם ידעו את 2 שמותיו הספרדים... הצבעתי על תמונה של ה'חזון איש' והרב קוק, וביקשתי להבין מה ההבדל ביניהם, אמר לי אחד, הכובעים שלהם שונים. לזה כובע פרווה ולזה כובע לבד.

אהה! האווירה המנשבת היום בישיבות תיכוניות. מורות מהלכות בקרב נוער בגילאי 17-18 ומתמקחות איתם על 'ציונים' למבחני מזרחנות, כימייה או מתמטיקה. האם הנפש האצילית שלך רגועה, כשתלמידים מעבירים חצאי ימים על מזרחנות וקולנוענות ואנגלית במקום ליישב את קושיות הנצח של רבי עקיבא איגר? והרי אדם בעל נפש אתה!

האם כך נראה הרב אבינר יקר, החינוך היהודי בחמשת אלפי שבע מאות שנות גלות, והאם כך ראוי שתיראה גאולה?

2. אם קטון אני בעיניך – ראש התנועה הדתית לאומית אתה. מי שמייצג זרם, מי שמתווה דרכו של זרם, נושא לכאורה באחריות עצומה, מכדי שניתן לפתור את כל תחלואיו במילים רכות, נוסח: "אסור לדבר רע". "הכל טוב".   

לא. לא "הכל טוב". ממש לא. מיידע אישי אני יודע. ואתה יודע.

כל עוד הנוער הזה ניגש לדף הגמרא הקדושה כטקסט משעמם שיש לדחוס ולשנן למבחני בגרות, בין מגמת הקולנוע למשחק הספורט מול ברצלונה; כל עוד גיבורי התרבות של הנוער הזה הם שחקני ספורט ואף לא אחד מגאוני העם היהודי; כל עוד ראש ישיבה תיכונית ידועה מעניק בהדר במו ידיו את 'גביע ראש הישיבה' למצטייני כדורגל של הישיבות, מה שאומר ששוקיהם של תלמידי הישיבה הזו הם המופלאות בעולם הישיבה התיכונית - גם הרב אבינר עם אהבת האדם המופלאה והחובקת שלו לא יגן על השבר.  

3. קנאות אינה תמיד מידה נכונה. אבל אצלך, הרב אבינר, גיליתי קנאות להיעדר-קנאות.

העליתי בשיחתנו דברים קשים המתחוללים במחניך. בחרת להשתיק ולשתוק, ולדבוק בחיוך הנצחי. אין רע. לא היה רע. לא יהיה רע. כולם טובים. הכל יפה. הדבר היחיד שגרם לך, הרב אבינר זעזוע, היה "לדבר רע על יהודים". זה הזוי. 

אלפי נערים מהתנועה הדתית לאומית מבליינים את עצמם לניוון רוחני, שטופים באינטרנט, בטלויזיה, חווים עד לשד עצמותם תרבות חילונית, מציבים במכשירי הנייד ובחדריהם תמונות אלילי ספורט, ואתה, הרב אבינר, עסוק בלאהוב.  

גם התורה, שבכתב ושבעל-פה, בעשרות מקומות, מצווה לשנוא את משנאי האלוקים. ללחום בשעת מלחמה. לקנא לה' בשעת קנאה. ו-כן, כשמדובר ברשעים גם לעקור את רגש האהבה. "הלא משנאיך ה' אשנא".

בשמה של אהבת-האדם המופלאה האצורה בך, הרב אבינר, אתה מאמין שכל רע הוא בעצם טוב. אלא אם כן ה'רע' הוא אדם כמוני, הטוען שיש בכלל 'רע'. סוג הנאיביות החמימה הזו, היא שורש התקלות של החברה הדתית-לאומית. אסור להוסיף לי"ג העיקרים את האמונה ב'אהבה'. בכל מחיר. בכל תנאי.  

4. הרב יהושע צוקרמן, למשל, מראשי ישיבת 'הר המור', וממנהיגי הזרם המכונה "ממלכתי" של הציונות הדתית,העניק ראיון נדיר לקראת יום העצמאות, והמשפט הראשון היה מנחיל כל כך, שהכרח לצטט אותו: "הציבור הלאומי שומר המצוות רואה אט אט את כל חלומותיו מתגשמים...".  

אני עוקב אחר הציבור הזה שנים. תמיד אני מגלה שיש עדיין מקום להפתעות.

כל אחד אוהב לחלום. מעט מאד מחלומותינו מתגשמים. כיוון שאדם נשוא-פנים מדבר על 'הגשמת חלומות' - טרחתי לצאת ולבדוק עד כמה הוגשמו החלומות:

תגובה ליודא