שלום רב,
רציתי לשאול האם זה נכון שהר' קוק כתב בספרו "אורות הקודש" שאת המונותאיזם היהודי צריך למהול במעט פנתאיזם שפינוציסטי - כלומר שאת האמונה בבורא עולם יש לערבב בתורתו של שפינוזה. הבנתי שהמשפט הזה צונזר מהמהדורות המאוחרות של החיבור אבל במקור זה מה שהר' קוק כתב.
תודה!
הדברים שהזכרת נאמרו ע"י פרופסור אביעזר רביצקי בכנס שנערך בשנת תשס"ג במלאת 100 שנה להולדת האפיקורס ישעיהו לייבוביץ' ושם ציין כי זה הושמט מהמהדורות המאוחרות של אורות הקדש. [ומהכנסים בהם דנים בדבריו אתה למד מה טיבו]
אם זה נכון או לא איני יודע, כי לא מפיהם של פרופסורים כאלה או אחרים אנו חיים ואת המהדורה המקורית של "אורות הקדש" לא ראיתי. מה שכן, קצת חיזוק לדברי פרופ' רביצקי יש ב"אדר היקר ועקבי הצאן", (עמ' קלד'-קלה', מוסד הרב קוק, תשכ"ז) שם מתייחס הר' קוק אל שפינוזה [אחרי כל הביקורת כלפיו] בלשון הזו: אמנם כח נערץ כזה, אע"פ שמקורו ובסיסו הוא אלילי, לא היה אפשר כמעט להופיע כי אם על ידי איש מזרע ישראל, שהמחשבה של האחדות האלהית הכתה שורש כל כך חזק בנפשו, עד שרק הוא היה יכול להוליד צל חשוך נורא כזה ע"י האור הגדול, שקבלו בדרך שבורה ומעוותת, שרק בעמל רב, ונסיון כביר, הננו מוכשרים להוציא גם מהרמון הזה, המעובה בקליפתו, איזה תוך תמציתי, הראוי להתקיים אחרי מירוקו ליבונו וצירופו.
גם כאן אנו מוצאים את שיטתו הידועה של הר' קוק המחפה גם על הגדולים והמפורסמים שבאפיקורסים אשר הוקעו והוצאו מן הכלל בכפירתם הנלוזה.
הוא יבקר את שפינוזה אך גם ילמד זכות על כפירתו. בניגוד למה שמקובלנו מרבותינו ז"ל כי נטיות לבו המושחתות של האדם הן המובילות אותו לכפירה כותב הר' קוק כי ה"מחשבה של האחדות האלקית הכתה שרש כ"כ חזק בנפשו". וכיון ששרש הכפירה של שפינוזה כ"כ חיובי ומקורו ב"מחשבה" חיובית כ"כ לא נותר לר' קוק כי אם לעמול על הגותו האפיקורסית כדי לאכול את ה"רימון"... ומי שעמל על הגותו של שפינוזה ורואה בה "רימון" לא פלא שנידון ע"י גדולי דורו לזריקה אל מחוץ למחנה כדרך שמתיחסים ל"קליפה"...
בברכה, יואל.
על עצם הדברים הגבתי כבר בעבר בפורום זה לשואל שלא ראה את דברי 'מי השלוח' במקורם (בפרשת פנחס) כי אם- בסילוף -בעלון לקידום הזיות הציונות הדתית.{במקרה זה: השפלת מעלת פנחס ה"קנאי"}
לשאלתך הספציפית על ההבדל בין שניהם-
ההבדל-לאלף אלפי הבדלות-הוא ענקי בשתיים שהן שלשה; הן מצד האומרו ותכליתו והן מצד הנידון.
א. האדמו"ר מאיזביצא זצוק"ל היה קדוש עליון שהיה רשאי להתעסק ולחדש בדברים שהם כבשונו של עולם [ואף זאת באוזני תלמידים מובחרים וקדושים] .ולא כדורות הראשונים דורות האחרונים שלא מחדשים בסודות חדשות ונצורות.
ומהארבעה שנכנסו בפרדס אחד מהם הציץ ומת ,אחד הציץ ונפגע,אחר קיצץ בנטיעות ורק אחד מהם-ר' עקיבא-יצא בשלום.(חגיגה יד עמ' ב).
ותכליתו של האדמו"ר זי"ע היא-כחלק ממצוות תלמוד תורה-לגלות פירוש הפסוקים לפי קביעת האר"י הק' שאמר (כמובא ע"י תלמידו המהרח"ו) "הנזכר בתורה אינו לבד כפשטן" [וממשיך שם המהרח"ו :שני שבנשיאים מובחר דור המדבר בימי משה אדוננו וכו'.ולא באתי לבאר כל הפסוקים הצריכים לדרושים האלו,כי יכלה הזמן והם לא יכלו.כי התורה אינה סיפורי וכו' ודי בזה למבין,כי דברים אלו הם כבשונו של עולם ואם יפלו דברים אלו ביד מי שלא יהיה לו מח בקדקדו ולעמוד בו,יטיח דברים,כי לא יחפוץ כסיל בתבונה,ומה גם דרוש הזה שהוא זר בעיני השומעים].
ואיזה קשר יש לכל הנ"ל למטרה להוכיח כי בכפירה של כופר נמצא גם טוב?
ב. ה'מי השלוח' כותב שם: "כענין יהודה ותמר וכו' כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות,ועתה עלתה בדעתו שהיא בת זוגו וכו' ופנחס אמר להיפך וכו' וזה שמרמז הגמ' (סנהדרין פב עמ' ב) ו' ניסים נעשו לפנחס וכו' וה' ית' אוהבו והסכים עמו וכו' בקנאתו ומסר את נפשו"
ושוב; מה ההשוואה בין דרגות אלו לבין אותו רשע וכופר פשוט שנתנדה מקהלות ישראל?