התיחסות לספר "אם הבנים שמחה" של הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד

אחת הדמויות עליהן מנסה הציונות הדתית להישען בנסיון להצדקת דרכה היא הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד. ליתר דיוק ההישענות היא על ספרו שכתב בימי זוועות חורבן יהדות אירופה- "אם הבנים שמחה". עיקרו של ספר זה הוא שֶאַל להם ליהודים חרדים להרפות ידיהם מהמצוה החשובה של ישוב א"י גם אם כרגע עיקר ישוב הארץ מתבצע ע"י פורקי עול. באופן עקרוני אין חידוש גדול ברעיונו של הר' טייכטל והוא די מזכיר את דבריהם של מרן הנצי"ב מוולוז'ין, הרצה"ר קלישר וגדולים נוספים בדברים רבים שבספרו [הוא אף מביא בפתיחה לספרו את ההסכמות שקבל הגרצ"ה קלישר לספרו "דרישת ציון"כבא לומר כי כדעותיו של הגרצ"ה קלישר דעתו, וככוונותיו כוונתו]. בכל זאת הבדל אחד יש והוא שגרם לציונות הדתית לאחז עיני צאן מרעיתם כאילו מדובר ברב "ציוני" המחזק את השיטה הדתית לאומית.

 בספר מנסה הרב בהזדמנויות שונות ללמד זכות גם על אותם פורקי עול שבונים את הארץ כשהוא נשען על מדרשי חז"ל שונים שכל צורבא מדרבנן יודע שהישענות על מדרשים אלה כנגד הלכה פסוקה אינם אלא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, אלא שודאי כונת הר' טייכטל לנסות וללמד סנגוריא על כלל ישראל בשעה שניתנה רשות למשחית להשחית ללא רחם.

אך כידוע, לרבני הציונות הדתית גם גרגיר של למוד זכות על פורקי העול די בו כדי להיהפך להצדקה עקרונית של מעשיהם ולהיות כלי שרת להמשכת עמך ישראל אחרי דיעותיהם הכוזבות.

 בנו של הרב טייכטל כותב מפורשות בהקדמה לספר וז"ל:

 "לצערנו נטפלו חוגים שונים לדברים הנ"ל וכיוצא בהם בספרו למצוא בהם קשר לרעיון הציוני החילוני, כשם שהאשימו את הגה"צ המקובל רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל וכל אלה שדגלו בהתיישבות חרדית באה"ק, בציונות. וברור ומובן לכל בר בי רב שהמחבר בדברו בספרו בשבח בוני הארץ ומתישביה לא התיחס כלל לתנועה הציונית החילונית שחרתה על דגלה: "ארץ ישראל ללא תורת ישראל" ואשר סיסמתה: להיות גוי ככל הגויים, והתוצאה של הדוקטרינה הזאת הרי ידועה לכל: הרס הנוער והעם- שהתחנכו ברוח זו-מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, המסכן את עצם קיומו של העם והארץ, והמתבטאת בירידה-תרתי משמע-ירידה מוסרית וירידה מן הארץ, ולבסוף התנכרות לא לתורת ישראל בלבד אלא גם לעמם ולארצם, והמחריד ביותר "ונוספו גם הם על שונאינו". ואומנם פונה המחבר לתושבי הארץ לבסס את חיינו באדמת הקודש על התורה אשר בלעדיה אין לנו כל קיום וכל זכותינו בארץ ישראל היא רק מכח הבטחת ה' לאבותינו לתת לנו את הארץ וללא קיום התורה אין לנו חלק בירושה הזאת, והתורה בלבד ערובה שאויבינו לא יקחו את ארצנו מידנו, מה שאין כן לאומיות מעורטלת מתורה, לא זו בלבד שלא ניבנה על ידיה, אלא היא מהוה גורם לחורבננו ח"ו. ועל כן פונה המחבר בקריאה לבוני הארץ לכייף עצמם לחכמי גדולי הדור, נושאי דגל התורה ולפתור את כל הבעיות על פי הוראתם, לפי תורתנו שהיא תורת חיים. ואזי הההצלחה מובטחת בס"ד. אין צורך להוסיף על הדברים הנ"ל, המדברים בעד עצמם ולא באתי אלא לשוב ולהתריע: היזהרו בגחלתו! כי איש קדוש הוא שכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו קודש היו לה'. וכדברי קודשו של כ"ק האדמו"ר מליובביטש שליט"א אלי, על אבא מרי זצוק"ל: "כאשר יבוא לא"י ידפיס את כתבי אביו ויפרסם כי האבא היה יהודי ירא ושלם ורחוק מציונות" ואת אמרי פי קדשו שמרה נפשי, ובגילוי דעת הנ"ל הנני ממלא הוראתו". ע"כ.

 לפי גילוי הדעת הכל כך ברור הנ"ל, תמוה מאד מדוע מסר בנו של הרב טייכטל את ענין הדפסת הספר בידי אנשים שציוניותם קודמת ליהדותם (מכון "פרי הארץ") כפי שאינם מתבישים לחשוף במבוא שלהם לספר ונסתפק בדוגמא אחת בלבד. בעמ' 5 במבוא כותבים אנשי המכון כי גדולי וזקני הדור (שמכונים ע"י מכון "פרי הארץ": "חוגים חרדיים") הגיעו בתהליך סמוי להתרחקות מתפיסה ריאלית ולעומתם החילונים ה"משכילים" מקימי התנועה הציונית, ב"זכות" ההתרחקות מן המסגרות המסורתיות וכניסה לעולם ה"מחשבה" שמחוץ להן חזרו למושגים ריאליים ולחשיבה בקאטגוריות מדיניות, כלכליות, חברתיות וחפשו פתרון מעשי הן במישור המדיני והן במישור ההתישבותי". כלומר: גדולי ישראל הם חבורת אנשים "לא ריאליים" והמשכילים הם בעלי החשיבה ה"ריאלית". (עפר לפיהם).

 עכ"פ, בספר הנ"ל אין ראיה אחת מדברי ראשונים או אחרונים שיש בה כדי לחזק במשהו את מטרות התנועה הציונית או את הדרך להגשמתן, וחבל שמחבר הספר  השאיר למסלפי האמת לא מעט פרצות להיתלות בהן,  הן בהשאירו פתח להצדיק רשעים  ולהיגרר אחריהם והן בהשאירו פתח להבנה מעוותת לגבי מצות ישוב א"י אבל על כל פנים ודאי שלא זו היתה כונתו כמבואר בהקדמת בנו וגם במקומות לא מעטים בספרו. והגם שודאי שאין בידינו לבקר פעולות או מעשים שנעשו בעת הותר בשרם של ישראל כאילות השדה למיתות משונות והרג אכזרי כשאנשים רואים את נשותיהם ואת טפם נטבחים לעיניהם ולפעמים אף את כל בני משפחתם וקהילתם, וודאי שלא את המחבר שכתב את ספרו תחת התרחשויות אלה לנגד עיניו, ולא באנו כי אם לבקר את הדברים שנכתבו בהיותם פתח ומשענת לרוצים לטעות, ולולי היה הרב טייכטל עימנו היום היה הוא משיבם דבר ופורך כזביהם וחוזר מדברים אשר כתב בניגוד לדעת תורה ולהלכה ולא היו יכולים להיתלות בו אבל הוא נעקד על קידוה"ש והתועים והמתעים משתמשים בדבריו לחזק עושי רשעה ולהחניפם באשר זו כל שאיפתם.

 ולדוגמא בלבד נצטט דברים זרים ומסוכנים שנכתבו בספר זה אשר מלבד היותם חסרי כל בסיס הלכתי (אם מיחסים אותם לחילונים שפרקו מעליהם עול מצוות לגמרי וכש"כ אם ניחסם לכופרים בכל התורה כולה) יש בהם משום פתח ל"מאשרי זדים" להיתלות בו.

 במסכת סנהדרין (קב:) מובא: "א"ר יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות- מפני שהוסיף כרך אחת על ארץ ישראל" וכותב בעל אם הבנים שמחה (בפתיחה לספרו, עמ' סא' סב', הוצ' קול מבשר, התשנ"ח) וז"ל: "הרי דאף דעמרי היה ממלכי הרשעים ומקרא מלא דבר הכתוב "ויעש עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו. וילך בכל דרך ירבעם בן נבט ובחטאתו אשר החטיא את ישראל" וגם כרך זה שהעמיד לא היתה כוונתו לשמים אלא לכבודו וכמו שהבאתי לעיל שאמר: כשם שירושלים למלכי יהודה כך תהא שומרון למלכי ישראל" ועל כרחך אף דנבנה בעבירות גדולות כאלו קיים בזה מצות עשה דישוב ארץ ישראל" ומזה מגיע בעל אם הבנים שמחה למסקנה פשוטה וז"ל: "א"כ יש לך ראיה ברורה שאין עליה תשובה שאף אם בעל עבירה היותר גדול וכופר בכל התורה כולה רחמנא ליצלן כעמרי שהיה מעובדי עבודה זרה וכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה אעפ"כ זכה ותיקן בבנין העיר בארץ ישראל לכל התיקונים שיש במצוה זו בעולמות העליונים. א"כ הא לך ראיה ברורה  גם על הנעשה בזמננו שבוני הארץ המה בעוונותינו הרבים עוזבי התורה רחמנא ליצלן אבל בטח שאינם גרועים מעמרי שהכתוב העיד עליו שהרע בעיני ה' מכל אשר לפניו והלך בדרך של ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל ואעפ"י כן בבנינו שבנה א"י קיים את המצוה כתיקונה וגם היחוד נעשה למעלה על ידו כמו כן נראה ברור, דספירת המלכות למעלה בעולמות העליונים נתקנה ונתגדלה ע"י מעשה הבנין של אלו בוני הארץ דזמנינו יהיו מה שיהיו אף הפושעים היותר גדולים מ"מ מעשיהם רצויים לפני הבורא כל עולם והתיקונים והיחודים נעשו על ידיהם..." ע"כ.

הרי בפירוש כותב דאף הכופר בבורא עולם ובתורתו שאין לנגדו כל מצָוֶה מקיים במעשיו מצוות ואין לך סילוק הדעת גדול מזה לומר על אדם שמעשיו המנותקים לגמרי מתורה ומנותנה אשר הם מעשה קוף בעלמא ייחשבו לו כמצוות [ואפילו להיש אומרים (שו"ע אור"ח סי' ס' ס"ק ד') שאין מצות צריכות כונה כתב מרן החפץ חיים (במשנה ברורה שם, בביאור הלכה ד"ה יש אומרים שאין וז"ל: "ודע עוד דדוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה אבל אם הוא סבור שהוא פטור ממנה כגון שנטל לולב ביום א' דסוכות וקסבר שהוא ערב סוכות או שקסבר שלולב זה פסול הוא לכו"ע לא יצא. וראיה ממ"ש בסימן תע"ה ס"ד דאם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא ידי חובתו והרי במידי דאכילה שאין מתכוין כמתכוין דמי כמ"ש המ"א שם ואעפ"כ לא יצא וא"ל דאעפ"כ יש לדחות דשם הוא לפי מאי דפסקינן בעלמא מצות צריכות כוונה ורק בעניני אכילה מחמת ההנאה שנהנה לא נוכל לבטל עשייתו כאלו לא עשה ונחשב הדבר כאלו מתכוין וע"כ אמרינן דאם לא ידע שהיום פסח לא נוכל לומר עליו כאלו התכוין משא"כ אם נאמר דמצות אין צריכות כוונה בשום פעם גם בכה"ג יצא דז"א דהלא בר"ן בר"ה מביא ראיה לדין זה דאל"ה ל"ל לאבוה דשמואל למינקט כפאוהו פרסיים לאשמעינן יותר רבותא דאפילו בחד מהני גווני יצא וא"כ עדיין תקשי לפי מה דאמר רבא שם ז"א וכו' דקסבר מצות אין צריכות כוונה אלא ודאי דאפילו אין צריכות כונה בכה"ג לא יצא וצע"ג על הרב בעל הלבוש שם דמסיק שם טעם לדין זה דמצות צריכות כוונה. ובמתכוין בפירוש שלא לצאת לכו"ע לא יצא. ב"י בסימן תקפ"ט. ע"כ. וברמב"ם הלכות מלכים (פרק ח הלכה יא) כתב: "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם". ואם בבן נח הדין כן ק"ו בן בנו של ק"ו במי ששמעו אבותיו מפי הגבורה "אנכי ה' אלקיך" ואם כופר בקב"ה יצא מכלל ישראל וכל מעשיו מעשי קוף בעלמא ולא חל עליהם שֵם ותואר מצוה אפילו ברמז. ואיך יעלה על הדעת שמי שבדעתו לא מכיר כלל באלקים ולא מכיר כלל בכך שעמדו אבותיו על הר סיני ייחשבו מעשיו מצוות ועוד יתקנו בעולמות העליונים, ואין לך גילוי פנים בתורה שלא כהלכה גדול מזה.

  ומה שכותב שלא גרועים האפיקורסים של זמננו ממלכי בית ראשון אשר חיו בתקופה שנבואה שרתה על כלל ישראל הוא בניגוד מוחלט לדברי רבותינו. רב אשי בגמרא (סנהדרין קב:) מגדירם "תלמידי חכמים" ואח"כ "רבותינו"  ומרן ה"בן איש חי" כותב (פרשת אמור שנה ראשונה) שאין בנו אחד ממאה ממעלתם ושבודאי יש להם יתרון עלינו מצד קדימת הזמן (ועיין ב"נצח ישראל" לרבנו המהר"ל מפראג בפרק ג' מה שדבר ממעלתם, וב"ויואל משה" למרן הגה"ק רבי יואל טיטלבוים שהאריך בזה במאמר "שלש שבועות" סי' קלא'-קלד').

וגם לו היה כדבריו שבדה מלבו שלא גרועים האפיקורסים ממלכי בית ראשון כדוגמת עמרי הרי גמרא מפורשת היא במסכת גיטין (פח.): "א"ר יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה ז' בתי דינים ע"ז, ואלו הן: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה"

וביאר רש"י דעמרי בכלל בית דינו של אחאב וז"ל:  "אבל עמרי אביו של אחאב על שם בית דינו של אחאב נקרא, ומפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו"

הרי לך שהתואר שהשאירו חז"ל לעמרי לדורות הוא מחריב א"י וא"כ גם לשיטתו ששוים האפיקורסים לעמרי הרי התואר שנתנו חז"ל לעמרי מתאים גם להם וא"כ איך מכנה מחריבי א"י בתואר בוני א"י?!  

 ופותח פתח לטועים ולמצדיקי רשעים להסיק מדברים כאלה, כי אפשר להיות כופר בכל התורה כולה, ללחום נגדה ונגד נותנה, להסית הצעירים והמבוגרים להתרחק ממנה אם ע"י כפיה ואם ע"י פיתויים ובכל זאת להיחשב "רצויים לפני המקום" ולהיות נעלים יותר מהגדולים שבצדיקים בגין בנין חומרי של הארץ שאינו כי אם חורבן הארץ...

 מה גם שדברים אלו הם הוצאת לעז על כל רבותינו הראשונים והאחרונים כי לפי דבריו הרי בכך שאסרו את הדירה בא"י למומרים ופורקי עול [ועיין לקמן שכך גם היתה דעת רבני חבת ציון ואין בזה שום חולק] וכש"כ לכופרים ומסיתים ומדיחים מנעו בכך תיקוני העולמות העליונים ובטלו מאותם אפיקורסים מצות עשה והמונע חברו מקיום מצות עשה בכלל מחטיאי הרבים הוא כמו שכתב הרמב"ם (פרק ד' הלכה א'), ורחמנא ליצלן מהאי דעתא ואין לך ביזוי תלמידי חכמים גדול מזה.

וזו היא רק דוגמא בודדת לדברים הנוראים המהפכים למינות דברי אלקים חיים של רבותינו בספר  "אם הבנים שמחה". ועל אף שיתכן  שכונותיו היו טובות ולא בא אלא  לנסות ללמד זכות גם על הרחוקים שבישראל בשעה שניתנה רשות למשחית להשחית באופן מבהיל ואכזרי לא זו הדרך ומאז  ומעולם כשלִמדו הצדיקים זכות על פושעי ישראל היה זה בינם לבין קונם ולא ע"י הדפסת ספרים שמצדיקים רשעים ומרשיעים צדיקים (וכל שכן כשמדובר בכופרים). ובמקום להתנהג על פי צווי התורה "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו" הופכים את הנסתרות ל"קץ מגולה" ואת מעשיהם של הרשעים המורדים בה' ובתורתו ל"רצויים לפני הקב"ה" ואת דיני התורה הנגלים והפשוטים כלפי מורדים בתורה וכופרים בנותנה וכלפי מחללי ארץ ישראל פלטרין של מלך בכל מיני טומאה ועבירות ומסיתי עם קודש אחר הכפירה ותרבות הגויים, מסתירים  ומחביאים בחדרי חדרים וגורמים בכך ל: "וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל". (אבות א' י"א). (ובעז"ה בכונתנו בל"נ להוציא קונטרס מיוחד שיתייחס בהרחבה לדברים המובאים ב"אם הבנים שמחה" בשם: "רחל מבכה על בניה")

 ואם בכ"ז נראה לדעת מאן דהו כי יש בספר זה איזו קושיא או השגה על גדולי ישראל שעמדו מנגד לציונות או איזה מקור הלכתי המוכיח כי היה על גדולי ישראל לתמוך בציונות, מוזמן להפנות את תשומת ליבנו לכך ונשתדל לברר הדברים לאמיתה של תורה.

ונסיים בדברי הרב טייכטל הי"ד שכתב על שער ספרו "טוב יגאל" שיצא לאור בסלובקיה בשנת התרצ"ו וז"ל: "ספר הזה מכיל דרשות שדרשתי במקהלות פ"ק פישטיאן יצ"ו לחיזוק התורה והאמונה והשעה צריכה לכך כי רבתה בעוה"ר בדורינו זה מספחת המינות ופריקת עול התורה והמצות ודין גרמא לכל הצרות שהגיענו ובחמלת ה' עלי אספתי מאמרים שהם קילורין לעינים וכל בר ישראל אם יעבור בספרי זה בעזה"י ימצא עצמו מחוזק באמונה כיתד שלא תמוט וכל דברי האפיקורסות שנתפשטו בעוה"ר בימינו ע"י חכמים היומיים אשר המה נבקא בר יומא יהיו בעיניו כמץ אשר תדפנו הרוח ואת כולם ישא הרוח ויתקעם בנוקבא דתהום רבה" ע"כ. ועל ספרו זה בא בהסכמה הגאון רבי יושיע בוקסבוים אב"ד גאלאנטא וז"ל בהסכמה: "והדר"ג בנועם שיח וכו' הוכיח טעות רבים מבני דורנו החושבים ומכנים עצמם בשם חרדים ומתחברים ומתועדים את אישים פועלי און אשר השליכו דברי רז"ל אחרי גוום ובונים במה לעצמם וילכו אחרי ההבל ויהבלו ויזבחו ויקטרו לפסל "לאומי" להקרא בשם יהודים לאומיים ובאמת הוכיח סופם על תחילתם כי כל ישעם וחפצם ומגמתם לפרוק מעליהם עול דברי רז"ל ועול התורה ועול האמונה והיטב אשר דבר הדר"ג בספרו היקר כי בדור הזה צריכים להתאמץ ביתר שאת ויתר עוז לחזק האמונה, וכו' ואקוה כי כל המעיין בספרא דמר הדר"ג נ"י ימצא דברי חפץ וישפוט מישרים כי מאד צריך להתרחק מעל אהלי האנשים המתחדשים כולם חוצבי בארות נשברים כמ"ש כל באיה לא ישובון" ע"כ.   והוא רחום יכפר עון...