משל של החזון-איש
אשה שעלתה באוניית מעפילים לארץ סיפרה לחזון-איש על גודל מסירותם של בני הקיבוצים שקיבלו אותם יפה עזרו להם להתגנב לארץ בלי להתגלות ע"י הבריטים והכל במסירות ובסבר פנים יפות וכו'.
אחרי שיצאה האשה אמר החזו"א למקורבו: לא השבתי לה כלום כי הבנתי שדברי לא יתקבלו עליה מחמת התרגשותה אך לך אני מספר משל: בעיירה ראדין נפל יהודי אחד לבור ושבר את רגלו. נמצא אדם בעל חסד שאספו לביתו וטיפל בו במסירות עד שהבריא.
יום אחד פגש החפץ-חיים את אותו בעל חסד ואמר לו "אני מקנא בגודל זכותך, מחלקך יהא חלקי". ענה לו הלה "אל יקנא בי הרב. אני הוא שחפרתי את הבור ולא כסיתיו..."
משל נוסף (כמדומה גם הוא מהחזו"א) עגלון אחד נסע בדרך באמצע החורף, קור נורא ושלג. ברגע מסויים הוא חש שידיו הולכות לקפוא. הוא קפץ מהעגלה, הרים מלא חופניו שלג ושפשף בו את ידיו במרץ וע"י כך חידש את זרם הדם. הידיים ניצלו מקפיאה. אמר העגלון "כמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שברא את החורף בעולם, אילו לא היה עכשיו חורף לא הייתי מוצא שלג ואיך הייתי יכול להציל את ידי מקפיאה!!"...
הנמשל זועק: אחרי שנים של התגרות באומות מצד ראשי הציונות, אחרי שהצליחו להרגיז את הערבים ולהסית אותם לרצחנו נפש ה"י - והם גרמו ישירות למצב המסוכן (שלא היה קיים כלל לפני הציונות) עוד יש להם חוצפה לטעון מדוע אינכם מתגייסים לצבא.. אנחנו מגינים עליכם!...