שליחת תגובה להודעה בפורום

הרב יואל שלום,

דין השו"ע בסי' שכ"ח סע' ו', לגבי נוכרים שצרו על עיר הסמוכה לספר שיוצאים עליהם בכלי זין וכו' - מקורו מהגמ' בעירובין מה. בוא וראה מה כתוב שם ובמפרשים:
מיד אחרי שהגמ' מביאה את הדין שעיר הסמוכה לספר שנוכרים צרו עליה אפילו לענייני ממון בלבד יוצאים עליהם בכלי זין ומחללים עליה את השבת, מביאה הגמ' מקור לדין זה מספר שמואל א' פרק כ"ג:'ויגידו לדוד לאמור הנה פלשתים נלחמים בקהילה והמה שוסים את הגרונות', ומביאה הגמ' ברייתא שמבארת מה היה שם - תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב:'והמה שוסים את הגרונות' וכתיב (מה היתה תגובת דוד למעשה פלשתים):'וישאל דוד בה' לאמור האלך והיכתי בפלשתים האלה', ותשובת ה' (ע"י האורים ותומים):'ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קהילה'. ותמהה הגמ' מה דוד שאל באורים ותומים- 'מאי קמבעיא ליה אילמא אי שרי אי אסור- הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים', ומבאר רש"י: 'אי שרי אי אסור- ושבת היתה, הרי שמואל ובית דינו קיים- ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים'. כלומר האם לצאת למלחמה, כשהבעייה היחידה שעליה מדבר רש"י היא חילול שבת, היה ברור לדוד שמותר מבחינה הלכתית, וכל מה ששאל זה רק ע"מ לדעת את העתיד וכך גם מסיימת הגמ' שם: 'אלא אי מצלח אי לא מצלח' ומוכיחה זאת הגמ' מלשון הפס'- דיקא נמי דכתיב: 'לך והכית את בפלשתים והושעת את קהילה', ומסביר רש"י: 'והושעת- אלמא מבשרי ליה דנצח'.
א"כ דוד לא היה צריך לשאול אם הדבר מותר או אסור אלא רק לדעת את העתיד (וזה אולי קשור למ"ע לשאול באו"ת לפני מלחמה- ע"פ הרמב"ן בסוף ההוספות לסהמ"צ- וראה מה שאכתוב בהמשך).
יש להסיק מגמ' זו כמה מסקנות (ושתי המסקנות האחרונות הן מדברי השו"ע והרמ"א בשכ"ט, ו'):
1. האם יש רק היתר להילחם או שיש אפילו חיוב ? שאלה זו נשאלה ע"י ה'ציץ אליעזר' זצ"ל (שו"ת ח"ג סי' ט' בפרק א'- מלחמת הגנה אות ג'): 'כן בגמ' לא נזכר מפורש אם רק היתר הוא לצאת בכלי זיין ולחלל את השבת, או גם מצוה ישנו על כך, ומסתבר שאיכא גם מצוה מכיון שיש בזה פיקוח נפש, ויש לדייק זה גם מלשון יוצאין שכתוב בגמ', ולא כתוב בלשון מותרין לצאת, ומשמע שאיכא חיוב לצאת. וכן פוסק שם הרמב"ם מפורש דמצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העכו"ם בשבת ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכן הסמ"ג שם כותב נמי כן וז"ל: ומצוה על כל ישראל לצאת ממקומם וללכת מזוינים לעזור לאחיהם שבמצור'. כלומר יש חיוב (וכמו שיש לדייק מלשון הגמ', כך יש לדייק מלשון השו"ע שהרי הם מדברים באותה לשון). וא"כ לא מובנים דברך שכתבת- 'כי גם אם מדובר בשו"ע על היתר לשאר ערים לצאת לעזרת אחיהם ודאי אין שום חיוב לבני עיר אשר אינם בסכנה לסכן עצמם עבור אחיהם שבסכנה וא"כ בצה"ל כשמכריחים אדם לצאת ממקום שאין בו סכנה ושולחים אותו למקום שיש בו סכנה עושים זאת בניגוד מוחלט להלכות פיקוח נפש ומכניסים ישראל לסכנה שלא על פי דין תורה'. דברך הם בניגוד מוחלט לרמב"ם, לסמ"ג, ולמה שמשתמע מלשון הגמ' והשו"ע, ומסקנתו ההלכתית של הציץ אליעזר.
2. דוד לא היה מיושבי קהילה, ובכ"ז הלך להושיע את העיר קהילה. כלומר אע"פ שהוא לא היה בפיקו"נ- בכ"ז מסר נפשו עליהם. כדברי רש"י בד"ה 'והם לא באו'- ומפרש"י: 'ואף על פי כן מסר דוד עצמו להציל'. ויש לשאול מדוע, הרי אין חיוב (ואולי יש אפילו אסור) להרבה אחרו' (או"ח סי' שכ"ט מ"ב בס"ק י"ט) להכניס א"ע לפיקו"נ ע"מ להציל אחרים ? אלא שי"ל כמו שכבר ביאר רש"י את כל הדין הזה של עיר הסמוכה לספר, בד"ה 'לספר'- ומבאר רש"י: 'עיר שמובדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם'. כלומר מהחשש העתידי שתיכבש הארץ ע"י הגויים שצרו על ערי הגבול- יש סכנה לכל ישראל שהרי כל א"י יכולה להיכבש. ואע"פ שמדברי רש"י ניתן להבין שכ"ז רק מצד מצוות כיבוש הארץ ואין כאן חשש פיקו"נ (ואם היום לא שייכת מצוות כיבוש הארץ אז דין זה לא רלוונטי כיום ולכאו' כך נראה מדברי ה'צפנת פענח' על הרמב"ם בפ"ב הל' כ"ג, וגם כך נראה מדברי ערוה"ש בסי' שכ"ט אות ט'), בכ"ז מדברי מרן השו"ע שפסק דין זה גם בימיו ברור שזה דין שנוהג גם בחו"ל, כמו שהגמ' הנ"ל בעירובין אמרה בתחילת דבריה שכגון כשרוב עמ"י היה בבבל- אז לעיר נהרדעא היה את דין עיר ספר- וא"כ דין זה נוהג גם בימינו (גם את"ל שמלחמת כיבוש הארץ לא נוהגת כיום) וכ"כ הג"ר עובדיה יוסף במאמרו בתחומין כרך י' עמ' 46. ובאמת גם המ"ב בסי' שכ"ט הנ"ל בסע' ו', הביא בס"ק י"ד את הסבר רש"י לדין השו"ע, שכיוון שיש חשש שכל הארץ תיכבש- ע"כ יוצאים עליהם, ואם זאת הסכנה- אז צ"ל שכולם יוצאים עליהם, שהרי העיר עצמה שבמצור אינה בסכנה גדולה יותר מהעיר הרחוקה מאחר שמדובר שצרו רק על עסקי תבן וקש (שבעיר רגילה אסור לצאת עליהם למלחמה במקרה שצרו רק על ענייני ממון) ואין בזה פיקו"נ, ומה שבכל-זאת יוצאים הוא מהחשש העתידי שאם הארץ תיכבש לפניהם- כל הארץ תהיה בפיקו"נ. ולאור זאת כתבתי בתגובתי הקודמת, שכשיש איום על יישובי הספר של א"י- אז כל יושבי א"י הם בפיקו"נ ולכן כולם יוצאים להילחם ואין בזה משום כניסה לפיקו"נ, ואינני מבין מדוע תמהת על דברי ואמרת שאני ממציא הלכות ?
3. רק להוסיף ראיה לדברי שאין שום בעיה של היכנסות לפיקו"נ, וא"צ מלך או סנהדרין ע"מ לחייב ולאפשר הסתכנות של אנשים אחרים במציאות כזו (והגדרתה ההלכתית לעניין חיוב היכנסות לפיקו"נ הוא כמלחמת מצווה): הנצי"ב בספרו 'מרומי שדה' על הסוגיה הנ"ל בעירובין מה. (בד"ה שם פרש"י ד"ה והא לא באו), תמה על דברי רש"י הנ"ל בד"ה 'אי שרי אי אסור'- מדוע כתב רש"י שכל השאלה ההלכתית שעמדה בפני דוד היא האם מותר לחלל שבת, הרי יש גם איסור של היכנסות לפיקו"נ, כמו שמשמע מדברי רש"י עצמו בד"ה והא לא באו שדוד מסר עצמו. ומביא שם שאין לתרץ שדוד היה מלך ולמלך מותר להכניס לפיקו"נ גם לצורך מלחמת הרשות כמו הצלת ממון של עיר בישראל, שהרי דוד באותה שעה לא היה מלך (וגם אין מתחילים במלחמת רשות בשבת- ולכן היתה יכולה להתעורר שאלה הלכתית האם מותר על ענייני תבן וקש להתחיל בשבת). ובלשון הנצי"ב: 'אבל כאן שלא היה דוד עדיין מלך, ודאי היה אסור לסכן אנשים אם לא במלחמת חובה' (ומ"מ משמע שבמלחמת חובה א"צ מלך). אלא מסביר הנצי"ב: 'אלא למה עשה כן, הלא לא היה בזה טובת כלל ישראל אלא טובת איזה עיר בדבר שבממון. אלא משום שהיה ספר ונוגע לכל ישראל'. וברור שכוונת הנצי"ב לא לכיבוש הארץ אלא לפיקו"נ- מאחר וכתב בתחילת דבריו: 'ואעפ"כ מסר דוד עצמו להציל. משמע דאם לא היה סכנת נפשות היה אסור לדוד להיכנס במלחמה שהיא ודאי סכנת נפשות', כלומר כל המלחמה שם היתה מצד סכנת נפשות של כלל ישראל. וא"כ מה שכתבת שהמ"ב (בס"ק ט"ו) רק התיר לבני אותה העיר ללבוש כלי זין וכד', ולא התיר לאנשי עיר אחרת, צ"ל שהדבר תלוי במציאות ואם די באנשי אותה העיר (שצרו עליה) א"צ שאנשי עיר אחרת גם יחללו שבת, אך אם אין די בכך- אז למדנו מדוד שכל מי שיכול לעזור, הגם שהוא מעיר אחרת שעליה לא באו לצור, מחוייב בכך, וא"צ מלך וסנהדרין (וכך גם פשט דברי הסמ"ג והרמב"ם שהבאתי לעיל).
ואם תעיין בדברי הנצי"ב הנ"ל מהתחלה ועד הסוף- תיווכח שהוא הבין שכל מה שהגמ' רצתה ללמוד מסיפור דוד, זה בדיוק שסכנה על הגבולות בלבד- זוהי סכנה לכלל ישראל שמאפשרת ומחייבת יציאה של כל ישראל למלחמה נגד הגויים הצרים (ולא רק להתיר חילול שבת לאותה העיר שבמצור).
4. רק שלא יבואו לטעות ח"ו. אע"פ שדוד שאל באורים ותומים, אין זה אומר שהיום אם יוצאים למלחמה כזו חייבים אורים ותומים, מאחר וסו"ס השו"ע פסק דין זה ולא הזכיר שאורים ותומים מעכבים דין זה, וגם אם יהיה אורים ותומים, לא ברור כלל שזה מעכב במלחמת מצווה, מה עוד שכאן מדובר רק בהצלת נפשות ולא מלחמת מצווה של כל ישראל של הל' מלכים.
5. דין זה הוא לא רק כאשר כבר הגויים צרו על העיר אלא אף אם רק ידוע שעומדים לצור על העיר, כדברי הרמ"א שם בסי' שכ"ט סע' ו': 'ואפילו לא באו עדיין אלא שרוצים לבוא'. וע"כ היום יש היתר (ואף חיוב, אם הדבר נצרך) לצאת על גויים שרק מאימים על יישובי הספר ועוד לא צרו ממש.
א"כ לסיכום:
1. אם קיים איום של גויים על יישובי הספר במדינת ישראל- זו סכנה על כלל ישראל ע"פ פסק השו"ע (ואיך שהוא הבין את דברי רש"י בסוגיה