שליחת תגובה להודעה בפורום

ובכן אתה שוב מתעלם מדברי הגרי"ש אלישיב שכתב (ואין זה דעתו אלא דעת כל רבותינו הראשונים והאחרונים) שכל האמור בשו"ע זה לגבי התגוננות אחרי שהותקפנו או אם יוצא קול שעומדים להתקיפנו אבל להתקיף ביוזמתינו הוא רק כשיש סנהדרין.
מה שכתבת שבשו"ע שכ"ט מדובר שאם יש סכנה לעיר שעכו"ם צרו עליה אזי כל תושבי הערים בארץ יוצאים ממקומם, הוא דברי עצמך ולא דברי השו"ע (ועיין שם במשנ"ב שמדובר על בני העיר שבמצור ותו לא שכתב ש"מעבירין קול בעיר" אם שומעין שרוצים לבוא עליהם ולא כתב שמזעיקין ערים נוספות) אבל אין זה משנה כלל לענינינו כי גם אם מדובר בשו"ע על היתר לשאר ערים לצאת לעזרת אחיהם ודאי אין שום חיוב לבני עיר אשר אינם בסכנה לסכן עצמם עבור אחיהם שבסכנה וא"כ בצה"ל כשמכריחים אדם לצאת ממקום שאין בו סכנה ושולחים אותו למקום שיש בו סכנה עושים זאת בניגוד מוחלט להלכות פיקוח נפש ומכניסים ישראל לסכנה שלא על פי דין תורה.
מה שהוספת כי דין זה בשו"ע (סי' שכ"ט) מאפשר את רובן של פעולות צה"ל כיום אחר בקשת המחילה הם דברים בטלים ואסביר דברי אחרי ציטוט דבריך. וזה לשונך: "אך דין זה מאפשר את רובם המוחלט של פעולות צה"ל כיום. ומאחר ודין זה הוא קשור לפיקו"נ - אז יש גם להיזדרז בשעת אמת ואסור אף לשאול רב כמש"כ השו"ע בסי' שכ"ח סע' ב' שהזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים. ושיקול הדעת החשוב ביותר בסוגיה הוא של המומחים כמבואר בסי' שכ"ח סע' י' - ובעניינינו הם שרי הצבא ומערכת הביטחון ולא רבנים (או מלך וסנהדרין)... כיום כיוון שרוב יישובי הספר נמצאים בסכנת נפשות - כל יהודי א"י נמצאים בסכנה - וע"כ אין איסור לצאת על הערבים במלחמה (אם זו הדרך הטובה ביותר לדעת מומחים להגן על עמ"י) כי אין כאן שום כניסה לפיקו"נ (שהרי כולנו במצב פיקו"נ). אלא יש מצווה גדולה של הצלת נפשות והזריז הרי זה משובח. דין זה שייך בכל הדורות ולא קשור למלך וסנהדרין. וכמובן גם הרב אליישיב מודה לו. ע"כ פעולות צה"ל הם מצווה גדולה, וכל מה שקשור לטקטיקה צבאית לא תלוי בדעת רבנים אלא בדעת מומחים. ומי שמשום שהלך לשאול רבנים האם זה מותר השתהה ולא פעל ע"פ דעת מומחים צבאיים בעניין הרי הוא שופך דמים". ע"כ.
ובכן צחי: מה שכתבת כי רובן של פעולות צה"ל הן בגדר מה שכתוב בשו"ע סי' שכ"ח שהזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים" הם דברים חסרי בסיס כלל. רוב ככל הפעולות של צה"ל הן פעולות שיש שהות לשאול לגביהן (והראיה שמבחינה צבאית עד שפעולה הכרוכה בסכנת נפשות מאושרת הן על ידי הדרג הצבאי והן ע"י הדרג הפוליטי שאליו כפוף הצבא חולף זמן של לכה"פ כמה שעות ומעלה) ואינן בכלל "השואל הרי זה שופך דמים" אלא בדיוק להיפך: הנמנע מלשאול בעצת חכמים הרי זה שופך דמים. גם אם היה כדבריך שעניני ה"טקטיקה" הם לא ענין לרבנים (כדאי לך ללמוד קצת על אמונת חכמים ולהבין מה כחה של תורה ועד כמה היא יכולה גם לשנות מהלכים טקטיים בכל תחומי החיים גם במצבים שהגדול שבמומחים עומד אובד עצות) אין זה משנה את העובדה שעניני חייהם של החיילים האמורים לפעול על פי הטקטיקה של המפקדים הם רק ענינם של גדולי ישראל. אחרי שיציג המומחה בפני גדולי הדור את ה"טקטיקה" שלו ואת הסיכונים הכרוכים בה יכריעו גדולי הדור אם ההישגים הצפויים של לחימה כזו או אחרת מצדיקים את ההכנסה של חיילים לסכנה. גם המומחה הגדול לטקטיקה אין לו סמכות בשאלה האם מותר לו להכניס את חייליו לסכנה או לא (ובפרט כשמדובר על מפקד חילוני שעל חייו לא חס וכש"כ על חיי חייליו שפסול לכל מינוי ובטח למינוי הכרוך באחריות עח חיי אדם).
מה שכתבת כי "אין כאן שום כניסה לפקו"נ כי כלנו בפיקו"נ"- שוב אתה מחליט על דעת עצמך החלטות ללא שום ביסוס. האם חייל הנמצא כרגע בעזה הוא באותו פיקו"נ שאתה יושב בביתך בירוחם?? מדוע אתה סתם כותב משפטים חסרי כל קשר למציאות ועוד מנסה לבסס עליהם הלכה??
לסיכום: א. צה"ל הוא מסגרת שעומדים בראשה אנשים אשר כל התורה הפקר בעיניהם וממילא גם חיי החיילים הפקר בעיניהם. ב. יסוד התפיסה על פיה פועל צה"ל היא שמותר לסכן חיי אדם עבור כל מטרה שתגדיר המדינה ושמומרים ופורקי עול הם הסמכות היחידה לקבל את ההחלטות בנוגע לכך. ג. צה"ל אינו מתייעץ בתלמידי חכמים באשר לשאלות של פיקוח נפש ואין זה מפני שחוששים לדברי השו"ע ש"כל השואל הרי זה שופך דמים", אלא מפני שהתורה וחכמיה לא נחשבים אצלם לכלום, כי את האפיקורסים והמומרים העומדים בראשם שואלים גם שואלים אפילו אם משתהים הרבה לשם כך. ולכן כל המעודד חיילים להתגייס לצבא ולהפקיר עצמם בידי מומרים או פורקי עול אשר על סמך דעתם הכוזבת ומלאת הנגיעות האישיות (ולעתים הפוליטיות) עלולים לסכן את חייהם לחינם, הרי הוא שותף לסכון אותם חיילים ודמם בראשו אם חלילה ינזקו.(וכש"כ אם מטעה את תלמידיו כאילו יש בכך איזו מצוה או סרך של מצוה שאז גם הוה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.) ד. אין כל מצוה לאדם מישראל לסכן עצמו או להכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלת היחיד או הרבים, ואסור לאף גורם מבחינת ההלכה לחייבו לעשות כן (וכש"כ ביציאה למלחמה אשר אינו ספק פקו"נ כי אם ודאי פקו"נ).

בברכה, יואל.