שליחת תגובה להודעה בפורום

חבל מאד שאתה שוב מביא דברים בלשונך ומדבר כאילו פשוט שהוא כדבריך בה בשעה שהדברים הפוכים לגמרי או אינם תואמים כלל את דבריך.
תשובתו של הגרי"ש אלישיב כוללת שלשה סעיפים:
בסעיף הראשון הוא מביא את הדין הפשוט והמוכר המוזכר בשו"ע או"ח סי' שכ"ט לגבי גויים שצרו על עיירות ישראל שמותר לצאת לקראתם בנשק בשבת.
בסעיף השני הוא מוסיף שכשיש צורך והכרח בכך עבור ההתגוננות מותר גם לייצר תחמושת וחומרים מדליקים בשבת ואם אפשר לעשות המלאכות בשינוי יש לעשות כן.
בסעיף השלישי הביא דברי הרמב"ם שצרים על עיירות אומות העולם שלשה ימים קודם לשבת ועושים עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשיןאותה, ואעפ"י שהיא מלחמת הרשות מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת (רמב"ם הל' שבת פ"ב הל' כ"ח) והוסיף דברי הרי"ף (בספ"ק לענין אין מפליגין) דבמקום מצוה יכולים לעשות מצור אף בע"ש.
אח"כ הביא שיטת הרי"ף בסוף פרק קמא דשבת דהא דאין צרין על עיירות של נכרים הוא מטעם עונג שבת "משום טירדא ופחדא דליבא ולבתר תלתא יומי פרח פחדייהו ומקיימי ליה עונג שבת" וכתב על זה (הגרי"ש אלישיב) דגם מדברי הרמב"ם פרק ל' מהל' שבת משמע שהוא מטעם עונג שבת, אמנם במה שכתב בפ"ב מהל' שבת "ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת" מוכח דבעשיית המלחמה דאיירי כאן יש בה מלבד החיסרון בעונג שבת, גם חילולי שבת האחרים דהרי בזה הפרק מבאר הרמב"ם דיני סכנה המותרים בשבת, ומדהביא דין זה כאן מבואר דלאחר שנוצר "מצב חירום" יכולים להתקיף אף בשבת דיכולים להכנס לכלל סכנה משום שנאמר עד רדתה. ומשמע נמי דאף אם היינו מפסיקים את המלחמה בשבת לא היה בזה סכנה דאם לא כן קרא למה לי, ולמה יגרע זה מכל פיקו"נ אשר דוחה את השבת, וכאן כותב הגרי"ש אלישיב בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים וסותרת לגמרי את מה שניסית לכתוב בשמו וז"ל: "אולם נראה דהיתר זה תלוי בקביעת דין מלחמה התלוי בסנהדרין וכו' ועל כן חזר והביא הרמב"ם דין זה גם בהלכות מלכים בפ"ו הי"א. והנה אם ימצא דין מלחמת מצוה או מלחמת הרשות עכ"פ וכנ"ל עפ"י סנהדרין ולפי דעת מומחים היא דההתקפה על האויב היא השיטה הטובה ביותר של ההגנה ולפי זה יכולים להתקיף אף בשבת.
זאת אומרת: להגן על עצמנו כשמתקיפים אותנו זה אפשר לעשות בכל זמן ובכל מקום ללא מלך וסנהדרין ואפילו בשבת. להתקיף בשבת מותר רק אם קבעו הסנהדרין דין מלחמה.
לכן מה שכתבת וז"ל: "ורק לגבי הדין 'עד רדתה' שמשמעותו שנלחמים בשבת במלחמת מצווה או רשות גם אם אין כרגע פיקו"נ - דין זה תלוי במלך וסנהדרין, אך המציאות הראשונה אינה תלויה במלך וסנהדרין" הוא התעלמות מוחלטת מדבריו הפשוטים והחד משמעיים של הגרי"ש אלישיב.
ולגבי סי' רמ"ג בחלק א' של קובץ תשובות של הגרי"ש אלישיב. הרי בפירוש אומר הגרי"ש אלישיב שלמלחמת מצוה שענינה להגן על יהודים מפני אויב שצר עליהם אין שום קשר לדיני מלחמת מצוה או רשות המפורשים בתורה והשייכים לכלל ישראל והמלך נעומד בראשם בלבד. (ומה שקורה לזה מלחמת מצוה הוא בהשאלה ממה שקראה התורה מלחמת מצוה דכיון דגבי מלך ישראל מצינו שמלחמה שענינה עזרת ישראל מיד צר מיקרי מלחמת מצוה הכ"נ כל מצב של מלחמה שענינה עזרת ישראל מיד צר גם כשאין מלך נקרית מלחמת מצוה (וכמ"ש הב"ח בריש סי' רמט' דאם נשבו גויים וישראלים והולכים הגויים להציל את חבריהם מותר לישראל להצטרף אליהם כדי להציל חבריו הישראלים ומיקרי מלחמת מצוה אף שביא ביזמת גוי משום שענינה עזרת ישראל מיד צר) אבל מבחינה הלכתית מדובר בשני דברים שונים לגמרי ולכן גם לדעת מי שסובר שמצות "ויתד תהיה לך על אזנך" נוהגת גם במלחמת מצוה אין מצוה זו נוהגת כיום כי היא שייכת רק למלחמת מצוה דמלך וכלל ישראל.
ומה שכתבת שהביא בזה הגרי"ש אלישיב את דעתו, שוב לא טרחת לקרוא דבריו דבהדיא הביא מקור מפורש לדבריו מרבן של ישראל הלא הוא מרן החזו"א (בליקוטיו על עירובין סי' קי"ב אות ו') הכותב וז"ל: "ואפשר דד' דברים שפטרו במחנה אינו אלא במלחמת כל ישראל מלחמת מצוה או רשות ע"פ מלך וסנהדרין, אבל גיס העומד על עיר ובני העיר יוצאין להדפם ולהציל, אף שמלחמתן מלחמת מצוה מ"מ אינן בכלל פטור מחנה" וסכם שם בהמשך דבריו: "ודאתאן עלה נראה שיש ב' תנאים בדין מחנה: א. שתהא מלחמת ישראל כדכתיב דברים כ"ג י' כי תצא מחנה על אויבך וגו' והיינו הוצאת ישראל למלחמה. ב. שחיל הלוחמים במספר מסוים חונים במקום אחד ויש עליהם שם מחנה ובירושלמי שאלו כמה מחנה, אבל שפיר י"ל דאין דין מחנה אלא במלחמת כל ישראל ע"פ מלך ושופט שבדור, או ע"פ סנהדרין במלחמת רשות אבל מספר החונים יחד במחנה אחת סגי בעשרה.ע"כ. (ועיי' מה שכתב לעיל וז"ל: "ונראה דהמינים שאין מצרפין אותן לעשרה לדבר שבקדושה אינן משלימים לעשרה של מחנה".
סכום הדברים משתי תשובותיו של הגרי"ש אלישיב ומדברי מרן החזו"א:
אין שום קשר בין מלחמות צה"ל להלכות מלכים ומלחמותיהם המופיעות בפס' התורה ובהלכות מלכים, ומבחינה הלכתית לא השתנה כלום לדינא בענין זה עם הקמת המחתרות, או עם הקמת המדינה, או עם הקמת צה"ל או עם הקמת "ישיבות" ההסדר ואפילו לא עם הקמת הנח"ל ה"חרדי". אין שום הבדל מבחינה הלכתית בין יחידה של הצבא היוצאת היום כנגד טרוריסטים שחדרו לשטח שבו ישראלים לבין חבורה של יהודים בעיירה בפולין לפני 120 שנה שיצאו להגן על עצמם מפני קוזקים שפשטו על עיירתם. (ואם תעיין שוב ב"דת הציונות" תראה שזה בדיוק מה שכתבתי שם וברוך שכיוונתי גם לדעת מרן החזו"א אם כי קשה לתלות בכוונתי כי בנוגע לעיקר הדברים מצאתי לפני שולחן ערוך ומסודר בדברי קדשו של מרן האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל).
ומי שמנסה לתת לגיטימציה לפעולות כאלה או אחרות של המדינה או צה"ל בענינים אלה מהלכות מלכים ומלחמותיהם הרי זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ועתיד ליתן את הדין ומאבד חלקו בעולם הבא (כמובא במס' אבות) ואם כי בעולמנו עלמא דשיקרא נחשב הוא ל"ראש ישיבה" או ל"רב הישוב" או ל"ראש ישיבת ההסדר" או כל תואר של כבוד מדומה בעולם האמת יכיר כי אינו אלא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכבודו המדומה יוחלף בבזיון מורגש וכואב רחמ"ל.
וממך צחי היקר אבקש: להבא, אל תסתפק בהבאת הדברים בלשונך כפי הבנתך גרידא אלא תצרף ציטוט מן המקור המוכיח (לפחות לדעתך) את הבנתך.
בברכה, בהערכה על השקעת הזמן לטובת הדיון, ובהתנצלות נוספת על האיחור בתגובה, יואל.