שליחת תגובה להודעה בפורום

בתגובה ל: ליואל אלחנן, הורדתי כמה מאמרים לימוד תורה ואומנות 06/07/2003

לא אחת נשמעת הטענה כלפי היותם של בני התורה "נתמכים" מכספי "צדקה" של המדינה, ועל "השתמטותם" מרכישת מלאכה שתפרנסם. הטוענים טענה זו מסתייעים לכאורה מדברי חז"ל כמו: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה", "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" וכד' המראים כביכול בבירור כי לכתחילה עדיף לאדם שיעסוק בתורה ובמלאכה ולא שילמד תורה בלבד.


האומנם כך הם פני הדברים?

ראשית, נאמר כי הדרך בה נוהגים בענין זה בני התורה היא הדרך שהועברה להם מדורי דורות ע"י כל גדולי ישראל, אך לאלה שלא קראו ולא שנו וגם המושג "גדולי ישראל" לא עושה עליהם רושם כה גדול ננסה לבאר קצת יותר.

עסק התורה ושמירתה הוא הערך הראשון במעלה בחיי היהודי. לעומת זאת אומנות הינה צורך (ולא ערך) הנובע מחובת אדם כלפי אשתו וילדיו.
אלא שצורך זה אוצר בתוכו את הערך העליון של לימוד תורה באופן שהמלאכה מסייעת לאדם שלא יזדקק לבריות ויצטרך לבטל מלימודו. כלומר לא רק שהמלאכה טפלה לגמרי ללימוד התורה אלא שכל כולה באה רק כדי למנוע את האדם מלהגיע למצב של ביטול תורה.

ודאי עם כן, שכל דברי חז"ל בגנות הבטלה אינם אמורים כלפי אדם שכל סיבת "בטלתו" ממלאכה היא לימוד התורה, מפני שדבריהם לא אמורים בשבח המלאכה אלא בגנות הבטלה מלימוד תורה. כמובן שאין זה פוטר את אותו אדם הלומד תורה מלמלא את חובתו בפרנסת אשתו וילדיו.

מאז ומעולם היה קים בישראל מושג השותפות של יששכר וזבולון. בין אב לבנו, בין חם לחתנו, בין בעל עסק לאברך ובין קהילות לחכמיהן.
תמיכה שכזו המאפשרת לאדם להיות שקוע בלימוד התורה ללא הצורך בביטולה כתוצאה מהזדקקות לבריות ודאי שהנה זכות עצומה ללומד שאינו מבטל מלימודו, ועוד יותר לתומך ההופך לשותף בתורתו של הלומד.

גם בימינו אנו שעל הקופה הצבורית של יהודי א"י מופקדים בד"כ אנשים שלא קראו ולא שנו ומתנכרים לתורה ועוד יותר ללומדיה, ניתנת ההזדמנות לאלה המעונינים בכך לתמוך בתורה ע"י המסים שהם משלמים וזאת ע"י שכספם משמש לתמיכה בלומדי התורה. אין זה כספי מדינה כי אם כספי צבור שבתוכו כמות לא מבוטלת של שומרי תורה ומצוות וגם צבור חילוני לא מבוטל הרואים בלימוד התורה ערך ומעונינים שכספם ישמש לתמיכה בתורה ולומדיה ולא בבתי תיאטרון ובעוד חוקי והבלי הגויים שמדינת "ישראל" משקיעה בהם הון רב (הרבה יותר מהתמיכה בלומדי תורה).

כך שכל הדיבורים על חיובם של בני התורה למצוא מלאכה שתפרנסם ולהעדיפה על לימוד התורה מקורה בבאר מים הרעים של החילוניות הבזה לעצם לימוד התורה ואינה רואה בו כלל ערך. ואותם אלה אשר העיסוק באומנותם מבטלם מלימוד תורה לגמרי עד שאינם קובעים כלל עתים לתורה (ובד"כ כאלה הם המלינים על בני התורה) הם אשר מתחיבים בנפשם על השתמטותם מחובתו הבסיסית של כל יהודי: עסק התורה ושמירת מצוותיה.