שליחת תגובה להודעה בפורום

בתגובה ל: לא נכון... הרב רבינוביץ לגבי עזרת ישראל מיד צר, ממה שאני הבנתי הרב רבינוביץ יש לו דעות שונות משאר רבני הציונות הדתית, הבנתי שהוא יותר רמבניסט, והבנתי שיש לו דעות שונות לגבי כיבוש הארץ בימנו.אני דברתי איתך בזמנו איפה אני לומד, והגיע עלינו תלמיד ממעלה אדומים אז זה גם בישבילו, ככה שאם אפשר הייתי מעדיף תשובות יותר מורחבות. ולהלן דברי הרב. את התשובות אני מתכוון לישלוח לרב רבינוביץ עצמו והבנתי שהוא עונה לשאלות. טעיתי, הוא כן חולק עליך לעניין לא תעמוד על דם רעך, וזה נראה שיש לו מקורות שאתה לא ראית אותם, ולהלן דבריו:

שאלה: האם שייכת מלחמת מצווה בימנו? את מי היא מחייבת,והאם יש חובה להשתתף בה אף שידוע שיכנסו בה לספק פיקוח נפש?

תשובה:
א.מלחמת מצווה-הצלת ישראל מיד צר שבא עליהם.

כתב הרמבם בהלכות מלאכים(ה,א) ואייזו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעת עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם... . מלחמת הרשות היא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל וכו'. מלחמת מצווה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין...אבל מלחמת רשות אינו מוציא את העם אלא על פי בית דין של 71".

בספר המצוות(עשה קפו) מסביר רבינו באורך כי אף על פי ששבעה עממים כבר כלו" וכן זרע עמלק, כי "נתפזר מה שנשאר באומות ונטמע בין האומות עד שאינו ידוע", מכל מקום המצוות להלחם בהם לא בטלו, ואין לומר עליהם שאינו נוהגות לדורות. ואף על פי שההבטחה "שהבטיח יתעלה 'כי מחה אמחה את זרע עמלק'" תקפה, קמי שמיא גליא אם ישנו עוד זרע עמלק בעולם,גם אז, אפילו שתתקים הבטחה זו עדיין לא טטבתל מצוות מחה תמחה. הלא למכבר נעדרו אלו שנצטוונו עליהם, ואין מצוות מלחמה אלו ניתנות לקיום. מעתה נשאר בסוג מלחמת מצווה רק עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. וראה בלכות תעניו(ב,ג)"הצרת שונאי ישראל לישראל כיצצד? גווים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצווה קלה".

"בפרק שני בהלכות שבת דן רבינו בענייני פיקוח נפש הדוחה את השבת ושאר כל המצוות,חוץ מעבודה זרה,,גילוי עריון שפיחות דמים. בסוף הפרק (הלכה כג) פוסק הוא מימרא של רב וברייתא בעירובין(מה,א)
"נוכרים שצרו על עיירות ישראל-אין יוצאין עליהן בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת...במה דברים אמורים? כשבאו על עסקי ממון.אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת,ובעיר הסמוכה לספר-אפילו לא באו על עסקי נפשותאלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת"בעתיקו דין זה משנה רבינו את הלשון כך:"אם באו על עסקי ממון,אין מחללין עליהן את השבת ואין עושים מלחמה,ובעיר הסמוכה לספר-אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש וכו" בהכניסו את המונח מלחמה משמיענו כמה דברים ומהן:

א)גם איסור שפיכות דמים הותר להציל את הנצורים.

ב)היציאה למילחמה עצמה מגבירה את הסכנה שהרי היא מקרבת את העימות עם האויב,ומכינסה לתוך זירת הסיכון את כל אלו הבאים להציל.אפילו ניתן לברוח מפני הסכנה,הותר לצאת בשבת בכלי זיין נגד הצרים. הואיל וכלל ביחד מלחמה עם שאר ההצלות,למדנו שחייבין להציל גם אם על המצילים להסתכן קצת.

ג)היתר הלחימה בשבת הינו הרבה יותר רחב מפיקוח נפש. ההתר של פיקוח נפש מסתיים בגמר ההצלה,כלומר, עברה הסכנה חזרו כללי השבת למקומן.לא כן במלחמה:"מפי השמועה למדנו עד רדתה",זאת אומרת,אפילו הצליחו להציל את הנוצרים או המותקפים ולהבריח מעליהם את האויב,עדיין מותר בשבת לרדוף אחרי הכוחות העויינים להביסם לגמרי ולכובשם.

בהמשך ההלכה קובע הרמבם:"ומצווה על כל ישראל אחיהם שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת." הרי שמלחמה זאת היא מלחמת מצווה, והיא היא עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם.
מצווה זאת מחייבת את,"כל ישראל" ואינה תלוייה במלך,ואפילו בגולה חלה מצווה זו שהרי אמרו בעירובין(מה,א) שנהרדא דינה כעיר העומדת על הספר."

ברם דבר זה טעון ביאור. במה נשתנתה מלחמת עזרת ישראל מיד צר משאר המלחמות? כתב בספר המצוות(סוף הקדמה אחרי הכללים, מהדורת ר"י קפח עמ נז):"וידוע שהמלחמה וכיבוש הארץ לא היו אלא במלך ועל פי סנהדרין גדולה וכהן גדול כמו שאמר 'ולפני אלעזר הכוהן יעמוד(במדבר כז ,כא)'. בניגוד לכך:גווים שצרו על עיירות ישראל. מצווה על כי שיכולין לבוא לצאת לעזור לאחיהם שבמצור והצילם וכו'", ואין צריך לא מלך ולא סנהדרין ולא כוהן גדול.אתמהה!

אומנם כל יציאה למלחמה כרוכה בסיכון מסויים , ואפילו מלחמת מצווה הלא אין לך שום דבר העומד בפני פיקוח נפש,ואיך ניתן להכניס עצמו לספק סכנה לצאת למלחמה? הרואה יראה שהביוצא למחלמה אינו יוצא משום חובתו כיחיד, אלא משום ציווי המלך. המלך הוא "כופה את העם לצאת"(הלכות מלאכים ה,ב), וכוחו מיוסד על הסמכות המיוחדת שניתנה למלך(שם ג,ח) :"כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו.אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני, ולא הלך, או שלא יצא מביתו, ויצא-חייב מיתה". לפיכך אם מצווה המלך להכניס עצמו בספק סכנה, חייב לציית לו שאם לו כן יתחייב מיתה בוודאי. כל זה אמור בשאר המלחמות שבלי צווי של מלך אין כן שום מחייב הדוחה פיקוח נפש, ואפילו מלחמת מצווה אין בה כדי לידחות פיקוח נפש שהרי רק שלוש מצוות הן שחייב למסור את נפשו עליהן.

אבל היוצא לעזרת ישראל מיד צר ,יבת המלחמה היא בעצם פיקוח נפש, ומצוה זו מחייבת כל יחיד מישראל ומכאן משמענו שכל אחד חייב אפילו להסתכן כדי להציל את חבירו היחיד וכל שכן להציל ציבור מישראל. ברם דין זה טעון קצת ביאור.

ב. ספק פיקוח נפש שלך מוך וודאי של חבירך.

בכסף משנה (הלכות רוצח ושמירת נפש א,יד) הביר מרן בשם הגהות מימוניות(דפוס קושטא) לענין'לא תעמוד על דם רעך':בירושלמי מסיק: אפילו להכניס עצמו בספק סכנה -חייב". ומפרש מרן:"ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק".הסמ"ע(חושן משפט תכו,ב
מעיר שבשולחן ערוך לא הביאו דבר זה לא המרן ולא הרמר"א זל, והוא מציע "כיוון שהפוסקים הריף והרמבם והראש והטור לא הביאו בפסקיהן,משום הכי השמיטוהו גם כן"וראה בפתחי תשובה(שם אות ב)
כתב הטעם שלא הביאו הפוסקים את דברי הירושלמי" משום דתלמודה דידן פלגא על הירושלמי באה",וחילו מנדה(סא,א) שר' טרפון לא רצה להטמין"הנהו בני גלילא דנפק עליהו קלא דקטול נפשא", והשלטונות חיפשו אותם להמיתם. עוד מביא שם בשם שות הרדבז(חלק ג סימן תרכז) "שכן בפשיטות דספיקה דידיה עדיף מוודאי דחבריה".

במהדורתו של ספר המצוות (ל"ת רצ"ז העהרה 11;וכן בספרו פרי חיים להלכות רוצח הנ"ל) דן ר"ח הלר ז"ל בדברי האחרונים שעסקו בשאלה זו. הוא דוחה את הראיה מנדה הנ"ל מכול וכול. הוא אף מצביע על כך שהרדבז עצמו (לשונות הרמב"ם סי' ריח) מביא את דברי הירושלמי הנ"ל אולם בלי לציין את מקומו. ואמנם דברי הרדבז הם ברורים:

אפילו במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל, והכי איתא בירושלמי. ומכל מקום אם הספק נוטה אל הוודאי,אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו. ואפילו בספק מוכרע אינו אינו חייב למסור נפשו, דמאי חזית דדם חבירו סומק טפי, דלמא דמא דידיה סומק טפי. אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא הסתכן ולא הציל-עבר אל "לא תעמוד על דם רעך".

ונראה פשוט שאין שום סתירה בדברי הרדב"ז כי מה שכתב בתשובה האחרת(חלק ג סי' תרכז) הוא באופן אחר. שם נשאל על מקרה שונה:"אמר השלטון לישראל: הנך לי לקצוץ איבר אחד שאתה לא מת ממנו,או אמית ישראל חברך". השואל רצה ללמוד קל וחומר:"ומה שבת החמורה שאין איבר אחד דוחה אותה, היא נדחית מפני פיקוח נפש;איבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פיקוח נפש". הרדבז מאריך לדחות לימוד זה מכמה טעמים. הוא מצביע על כך שבקצצת איבר, אפילו שאין החיות תלויה בו, תמיד יש סכנת מוות, ומביא דוגמא לאחד ששרטו לו באוזנו ומת מן הדימום. ואפילו לא ימות,ודאי יש כאן קציצת איבר וצער רב אשר מי יוכל לעמוד בו.

דילמא ע"י חתיכת איבר, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו, שמא יצא ממנו דם הרבה וימות. ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי, דילמא דמא דידיה סומק טפי?...ותו, דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה', ואפילו הכי חששו שמא ע"י הכוויה ימות; והתורה אמרה' עין תחת עין' ולא נפש ועין תחת עין, ולכן אמרו שמשלם ממון(בבא קמא פד,א). והדבר ברור הוא שיותר רחוק הוא שימות מן הכוויה יותר מע"י חתיכת איבר, ואפילו הכי חיישינן לה, כל שכן בנידון דידן...אינו רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות. אשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחביריה.

הרי שפתיו ברור מיללו שרק במקרה זה הוא ספק השכיח גם למות, ואפילו לא ימות יש כאן ודאי יסורים גדולים-בכך ספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה; אבל במקום שהספק נוטה ההצלה, ואם יצליח הסכויים טובים שאף יצא מזה בריא ושלם-בזה דין הירושלמי תקף.