ליאור עמרן
7/4/201406:46
לגבי הרב קוק ואהבתו את האפיקורסים...
בס"ד
כפי הנראה באתר, הרב קוק מעודד אפיקורסות ומשבח אותה אך כבר ידוע מכתבו שבו הוא מקונן על כך שדבריו הוצאו מהקשרם והרי מרן ה"אמרי אמת" זצ"ל אמר עליו בעצמו כי הרב קוק הוא איש האשכולות וירא שמיים. זאת בא לידי ביטוי בעיתון הפלס, חוברת א', עמ' 46-49, במאמר שהופיע תחת הכותרת "תעודת ישראל ולאומיותו":
"עלינו לכרוך אהבת אמונת ישראל ואהבת עם ישראל ביחד. והאהבה הזאת, שהיא שתים שהן אחת, חייבת שתהיה אהבה מעשית. כל זמן שלא נשתדל להיות שוים כל בני עמנו במעשה קיום התורה והמצות שכלם יכולים למצא בהן את תעודתם ולפחות גם בתור דברים המחזיקים ומעמידים את כחנו הלאומי א״א כלל שיחדור בנו הרוח הלאומי אל נכון. כל זמן שהעומדים בראש הציונות אינם מתקרבים במעשיהם לשמור את התורה והמצוות ולהראות גלוי לכל שהרוח הלאומי שהביאם עד כה להתימר בכבוד עמם ולבקש תקנתו מלב דגש, הוא שמביאם ג״כ לשוב למעשה המצוות ושמירת דת יהודית בפועל להתפאר באמונת ישראל ולהתיחס לשם ד׳ אלקי ישראל - התנועה הזאת גורמת רעות מוסריות רבות־ אלא שאט מצפים שישובו הדברים לידי תיקון. אבל אל לנו לשכוח כי רוח ישראל איננו מתעורר כלל למעשה והוא נרדם מתון בשפל. הכל יודעים שהדברים צריכים תיקון אבל כשמתעורר רוח העם לתחיה ואין זכר לשוב לשמור את התורה ולהוקיר את האמונה הרי כאן מחאה גלויה שאין רוח ישראל נזקק כלל לתורה ואמונה״ ודבר זה יוכל חלילה לגרום נפילה נוראה לרוח האמונה והרגש הדתי. ובזה הלא יודעים אנו שאז ממלא יפול חלילה רוח העם עד עפר ולא ישאר בהמשך הזמן שום מעמד לרוח הלאומי על מה לחול...לזאת,אחד, אחד הוא היתד שהכל תלוי בו. להכניס את האהבה הלאומית באהבת התורה והמצות כמו שהם באמת דבר אחד. רוח האהבה לאמונת ישראל ותורתו ושם אלהי ישראל לא יוכל לבא בלב הכלל, כ״א ע״י שמירת המצוות המעשיות וההליכה בדרכי התורה.
אין אנו יכולים בשום אופן לאהוב איש מישראל שעובר בשאט נפש על חוקי תורתנו הקדושה, שהיא חותם לבבנו ואשר רק בה מכירים אנחנו את כל מבועי החיים של לאומיותנו. כל זמן שאנו יודעים, שפלוני שהוא אחינו ובן בתתנו אוכל את שהוא פגול לנו, או מחלל שבתות ד׳ ומועדיו; אשר כל אלה גורמים עפ״י הרגש הדתי שלא נוכל להיות כראוי לאחים בני עם אחד, להשתתף באכילה ובשתיה ובכל דרכי ההתחברות הלאומית שמוסיפים אהבה ואחוה - המחץ גדול עד מאד, נוגע עד הנפש ולא מכל להרפאו . . .
אמנם אחים יקרים, נמצאו אחדים גם מגדולי ישראל היראים וחרדים על דבר ד', שבקושי התירו לעצמם מדת הסבלנות, להיות נוחים ועלובים ומרוצים גם לאותם שפרקו מעליהם עול התורה. אבל דעו נא,
אחי, האמת המרה כי לא מלבם היה הדבר הזה; הם העמידו פנים צהובות מפני דרכי שלום. קיוו, אולי בזה להמשיך הלבבות מעט מעט לדרך התורה והמצוה, אבל לבם היה מלא מתרווח ושנאה פנימית עזה ועצומה היתה עצורה בעצמותם לאלה שחללו בזדון דת קדשנו וירמסו ברגל דגל עמנו, שלמענו באנו באש ובמים ושפכנו דמנו כמים! ואף גם זאת כי רק יחידים, שחוננו בסבלנות יתרה, יכלו עכ"פ להמשיך עליהם את הנעימות החיצוני, שאחרים החזיקוהו ג"כ לרושם של מעין חנופה; אבל הרבים אינם יכולים בשום אופן להבליג על גועל נפשם, ועוד כמות איבת עולם השמורה לכל עברין ומחלל קדש ביד רמה. כי ההכרה הפנימית גדולה מאד בקרב עמנו בכלל, שההעברה על התורה ומצוותיה, הוא הגורם הגדול לייבש את לשד תחנו הלאומי, אשר ממנו לחיינו הפרטיים והכלליים תוצאות.
אפס, כל זה, כל הטרגדיה המעציבה הזאת, איננו נמצאת, כי אם כל זמן שאתם מפשיטים את לאומיותנו את הודה, זיוה והדרה. כל זמן שהגזירה הקונגרסית "שהדת אין לה דבר עם הציונות" הקשה יותר מגזירותיהם של פרעה ושל המן - פורשת את כנפי המות השחורות והאיומות שלה על הרגש הלאומי היונק הרך והנחמד שלנו, בהפרידכם אותו ממקור חייו ואור תפארתו, היא זאת התורה שבה אנו מצויינים. ושעל זה היינו והננו עומדים להיות "עליון על כל גויי הארץ"