שליחת תגובה להודעה בפורום

בתגובה ל: בדיוק כך...

האנושית"
(קטע מ"המחנה החרדי" ואתחנן תשס"ד.)

אנשים רבים שמו לב לעובדה, כי "מפגן השרשרת", שמשתתפיה, רובם ככולם, חובשי כיפות, סיימו את המסלול ליד הכותל המערבי, אבל לא בשירה אדירה של "אני מאמין", כי אם בשירת "התקוה". סיום צורם עד מאוד למה שהתיימר להיות מפגן של יהודים המאמינים בשייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל, מכוחה של הבטחת הקב"ה בתורתו, ולא מכוחו של המנון המסתיים ב"ליהות עם חופשי בארצנו"!....
אולי זה הדבר שעומד ביסוד אותה אנדרלמוסיה אידיאולוגית. יהודים שנאמנים באמת לארץ ישראל, דבקים ב"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" ואינם מרפים ממנו גם "אם יתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא". אבל מי שדבקו בארץ ישראל בגלל אותה "התקוה", הם אלה שמתנערים בסופו של דבר מסיסמאות של "שלימות הארץ", שאינן מחזיקות מעמד אלא לתקופה קצרה בלבד. אפשר עוד להבין איך חילוניים ממירים אמונה מוצקה ומוכחת בדברי הבל, אבל כיצד זה קורה ליהודים שומרי תומ"צ, שבשיאו של מפגן המסתיים יומיים לפני ט' באב ליד שריד בית מקדשנו לא-לא מוצאים לנכון לסיימו בדברים שבקדושה? ואולי באמת "על זה לבנו"?!...