ואיך ועל מה יתפשר הפשרן...
מסביר מרן הסטייפלר זצוק"ל (שם בברכת פרץ פרשת נצבים):
כי במעשי האדם יש שני חלקים;האחד שטבעו מתאוה להם,חלק זה נקרא "צמאה" ואילו החלק שאינו מתאוה להם נקרא "רוה".
על חלק ה'צמאה' הפשרן לא יוותר להקב"ה אבל מוכן 'לוותר' על החלק ה"רוה" כלומר שאין לו תאוה טבעית להם; בזה יהא דתי,שיציית למה שהתורה דורשת,ומתברך בלבבו שעל פי פשרה זו כבר יצא ידי חובת יהדותו ושלום יהיה לו.
וזהו מה שאמר הכתוב 'והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (נצבים פרק כט פסוק יח) כלומר שהרשע מתברך בלבו כי שלום יהיה לו אף כי החליט כי על כל מה שבנוגע לדברים שהלב שלו נמשך להם הלב שלו הוא שישרור [בשרירות:מל' שררה],ולא התורה.
[והנה אפילו החליט לפשר במצוה אחת שלא ישמרנה רח"ל כבר גדול עונו מנשוא נורא נוראות כש"כ בספר שערי תשובה - שער שלישי אות קמג
"והנפש אשר תעשה ביד רמה - את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר פרק טו פסוק ל) ופירוש "והנפש אשר תעשה ביד רמה" - הפורק עול, אף על פי שאינו עובר על שאר המצוות, אחרי אשר הסיר מעליו עול אזהרה אחת כבר מרד בה' יתעלה. אמנם כי גם פעמים הצדיקים נכשלים בחטא אחד, אבל אין זה בלתי על דרך מקרה, בהתגבר עליו היצר ונפשו מרה לו על הדבר, ונזהר ממנו אחרי כן. אבל האומר בלבבו לפרוק מעליו עול אזהרה אחת, כל עת אשר יתאוה לעבור הוא הנקרא מומר לדבר אחד.]
והוסיפה התורה,למען ספות הרוה את הצמאה, שעיקר פשרתו הוא שקר,שאפילו בפשרתו לא יעמוד,כי ירשיע גם במה שאין לו תאוה טבעית כמו שנאת החכמים ולמנוע אחרים משמירת התורה.
ועל הפשרן הזה אמר הכתוב לא יאבה ה' לסלוח לו.
השי"ת יציל שארית פליטתינו משחת.