ביאור דברי הרמב"ן
במדבר פרק לג
(נב) והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במתם תשמידו:
(נג) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה:
דעת רש"י כי המצוה שנצטוינו בפסוק נג היא 'והורשתם' והוא מל' הורשה,כהמשך מפסוק הקודם כלומר: והורשתם אותה מיושביה ואילו 'וישבתם בה' אינה מצוה כי אם הבטחה,כלומר: אם תורישו את הארץ מיושביה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.
והאוה"ח הק' מוכיח כי לשון הפסוק נוטה לפירושו של רש"י כי המצוה היא 'והורשתם' שהרי הפסוק מסיים ' לכם נתתי את הארץ לרשת אותה:
הרמב"ן שם חולק על רש"י ומפרש 'והורשתם' מל' ירושה והמצוה היא 'והורשתם וישבתם בה' כלומר: ירושה (כיבוש) וישיבה,ודוקא בה ולא שיחליפו את א"י בארץ אחרת.
מה שתמוה לכאורה היא כי כאן בפירושו אין הרמב"ן מדגיש כי מצות הכיבוש היא לדורות ואילו בספר המצוות שלפי הגדרת הרמב"ם בהקדמתו,אינו נועד לבאר את דיני המצוות כי אם לספור את מניינם בלבד,דוקא שם הרמב"ן מרחיב ומדגיש כי מצות הכיבוש והישיבה היא לדורות.
אבל ברור כי הרמב"ן לא בא להורות את מצות הכיבוש בזמן הגלות למעשה,כי אם לבסס את דעתו כי ראוי למנותה גם לפי הכלל השלישי של הרמב"ם בסה"מ כי אין למנות במנין התרי"ג אותם שאינם לדורות,כי להלכה הרי נצטוינו בה לדורות,ואף שלמעשה בעו"ה לא ניתן לקיימה בזמן הגלות הרי ביאר הרמב"ם במ"ע קפז את הכלל של 'נוהג לדורות'. אם החיוב מוטל עלינו אלא שהאפשרות נעדרת (כמו מחיית עמלק לאחר שיימחה) הרי זו מצוה לדורות שראוי למנותה במנין התרי"ג.
ובהמשך מוסיף הרמב"ן (שם בסה"מ) כי אפילו בזמן הגלות (שלא הזכיר בחלק הראשון) עדיין מתחייב כל יחיד ממנו במצוה זו של ישיבת א"י [אך אין עליו חיוב הרבים "שלא יניחו ממנה מקום מגבוליה וממצריה" מלכבוש אותה (המוזכר בחלק הראשון)].