אליהו היקר
תנוח דעתך, כך הבנתי כונתך, רק הדגשתי שגם הבעיה הזאת היא האנשים עצמם ולא גורם שני (עצם המדינה) או שלישי (ערב-רב למינו)... ואתן לך דוגמה שכל הבעיות היא באנשים עצמם: מעשה באדם הקרוב אלי מאד שנקלע לבית כנסת ציוני-דתי ולא הספיק להתפלל מנחה במנין הקבוע והלך להתפלל שם. הימים היו ימי הזכרון ויום אידם של הציונים והאדם הנ"ל השלים את הקרבנות שלא הספיק לקרוא לפני תפלת ח"י. בלא שימת לב, החזן או הגבאי (איני זוכר מי בדיוק) אמר תפלת "א-ל מלא רחמים" על החיילים וכו' וקרובי שלא שם לב והיה שקוע בקריאה לא עמד... מיד, בלי התרעה מוקדמת, אמר שם אחד הגבאים: "אנו קודם-כל ציונים ורק אח"כ דתיים"! ז"א, כשיש לו לכאורה ראיה שפוגעים בדברים הקשורים למדינה, פתאום אין כף זכות, אין אהבת ישראל ואין כלום. אבל כשזה מגיע לחילוני המצהיר שהוא כופר ושונא יהדות - הוא יפליט "תינוק שנשבה...!" ואם תאמר, לקרובי לא אכפת כלל מהחיילים! ובכן, קרובי שירת ביחידה קרבית בצה"ל והשתתפף בקרבות קשים בצעירותו (כחילוני) ואיבד מספר חברים טובים, כך שאי העמידה אפילו לא נבעה מ"דוקא" אלא מחוסר שימת לב ותו ליכא מידי. כמובן, שסתם כך איננו עומדים ולא אומרים תפלה זו כלל, אבל הספור נועד להמחיש את העיקרון.
בברכה, ניב