קצת מהלכות שמירת הלשון ולימוד זכות
"מי שפורק מעליו עול מלכות שמים וחוטא במזיד או מי שעובר תדיר על עבירה מסויימת שאיסורה ידוע ומפורסם לכל (כגון אכילת חזיר), מותר לביישו ולגנותו על חטאו, מאחר ואדם זה חוטא, לא רק מפני שאינו מתגבר על יצרו, אלא בזדון לב מתוך הכרה מלאה בחטאו ופריקת עול מלכות שמים,מותר לספר לאחרים על מעשיו הרעים.
יתירה מזאת, כאשר אדם כזה עושה מעשה היכול להתפרש הן לטוב והן לרע, צריך לדון אותו לכף חובה משום שהוא מוחזק כרשע. גם הלאו של "לא תונו איש את עמיתו" האוסר לבזות את הזולת בדברים שיעליבוהו ויכעיסוהו אינו מתייחס לחוטא כזה ומותר לבזותו ולהכלימו על חטאיו".
(מתוך הספר "נצור לשונך" של הרב זליג פליסקין - שהינו קיצור הספרים "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון" בלשון קלה).
וכידוע מדיני שמירת הלשון ולימוד זכות, במקרה שרואים מעשה טוב שנעשה על ידי רשע ידוע, שאפשר לפרשו לכאן ולכאן, אזי חייבים לדונו לכף חובה. ואילו כשרואים מעשה רע שנעשה על ידי איש ירא שמים מפורסם ואפשר לפרשו לשני הצדדים - אזי חייבים לדונו לכף זכות.
כעת, היכול מישהו להסביר לי מדוע נוטים אנשי הציונות הדתית לפעול בדיוק להיפך - להלל רשעים ידועים על מעשים מועטים טובים (שלאמיתו של דבר, במקרים רבים, יש ספק גדול אם הם מעשים טובים באמת על פי השקפת התורה הצרופה), ואילו צדיקים ידועים הם מחרפים ומגדפים על "חטא" אחד בלבד שלהם - אנטי ציוניות .