מרים
10/7/201010:27
א.ק. אשרייך... גם אני בוכה הרבה ממש בדמע
על ימי המבוזבזים מלאי עוונות ישמור ד' בהיותי מזרוחניקית (תיכון צייטלין,בני-עקיבא וכו'), מבינה את ההרגשה, ורק מי שהיה בתוך זה יכול אולי להבין את הבלוף הגדול, שלא נראה כ"כ מבחוץ, וזו הסכנה העיקרית שבו.
אני זוכרת איך בתור נערה, כשסיימתי תיכון, דאגתי שזהו, עכשיו כבר לא אדע מתי יוצא החג, כי אני כבר לא בבי"ס, וחשבתי שכבר לא צריך להתפלל, כי אין יותר שיעור תפילה, ועוד בלבולים ותסבוכים שלא נדע... איי, כמה כואאאאב!
אבל- עדיף מאוחר מלעולם לא, ואני מודה לאל כל יום, על שעזר לי להתפכח, ולתפוס את האמת ולחיות לפיה, ולפחות לשארית חיי, להיות מדויקת וחרדית לדבר ד'!
תודה,תודה, אין עוד מלבדו,
הצלחה וכל טוב,מ.