לעידן
אין לי עניין לפתוח דיון בעניין, רק לתת נקודה למחשבה. האם הרוגי השואה או הרוגי המלחמות במדינה נתפשים בתודעה הישראלית כחלק מרצף ארוך של 2000 שנות גלות, שבה סבלנו חורבן בימ"ק, גלויות שונות, אינקויזיציה, מסעות צלב, וצרות שאין אנו רואים את סופם {ה' ירחם}?... או שמא נעשתה הפרדה מלאכותית בהיסטוריה, בין העם הפרמיטיבי, הגלותי, המסכן, התמים, השומר מצוות... לבין העם החדש, הנאור, העצמאי, הציוני, הליברלי...
האם מי שמחנך לחשוב ש"עבדים היינו לפרעה במצריים" זה סיפור בעלמא, שונה במהות ממכחיש שואה? האם ילדי ישראל שנזרקו ליאור, אינם ראויים ליום זכרון? האם הרוגי ביתר אינם ראויים לדקה דומיה? האם תלמידי רבי עקיבא אינם ראויים לצפירה? האם מישהו אומר "יזכור" על מה שעשה לנו עמלק? ועל זה הדרך הולכים ומכחישים כל קשר שורשי לעם ישראל. ובחוצפה מאשימים אותנו בחוסר נאמנות!!
אבל הסיבה היא פשוטה, מי שיזכור את שיעבוד מצריים יצטרך לזכור גם את מי שהוציא אותנו ממצריים