סטיב
12/28/200419:13
הכשל בטיעונו של ר' יואל אלחנן
בתגובה ל: שאלה קטנה...
ר' יואל טוען כי ישנה פירמידה הירארכית של גדולי התורה ואשר בראשה עמדו רבנים אשר שללו מכל וכל את התנועה הציונית. על כל הרבנים האחרים שחשבו אחרת היתה מוטלת החובה לשנות את דעתם ולהכפיפה לדעת גדולי הדור האולטימיטיבים.
אלא שהתקדים ההיסטורי טופח את פניו. בעוד שאין ספק כי משקלם של מתנגדי הציונות היה משמעותי (אם כי הנרטיב האגודאי מתעלם לחלוטין מהרוב השקט) אין להתעלם מהעובדה שחוץ מחסידות סאטמאר ומונק'ץ
הזרם המרכזי באגודת ישראל ראה את תומכי הציונות כמבטאים דעה אלטרניטיבית בתוך מסגרת הלגיטימיות ולא שלל את מעמדם והכרתם כגדולי תורה בעקבות ביטוי דעות אלטרנטיביות. גישתו של ר' יואל אלחנן מטיפה לצמצום מסגרת הלגיטימיות של דעות אלטרנטיביות ומותירה את טווח הלגיטימיות בין המרווח הצר המשתרע בין ר' משה שיינפלד לויואל משה.
ועיין בדברי הזהב של ר' יונה מצגר ראש ישיבת קול תורה על חוצפתם של המצנזרים את דברי פאר ישיבת סלבודקה ר' אברהם אליהו קפלן - ראש בית המדרש לרבנים בברלין ובבת עינו של רח''ע גרודינסקי - בהספדו על הרצל.
למעונינים בגישה פלורלסטית ומכובדת אני מפנה את תשומת לבכם לספרו של הרב שלמה וולבא בין ששת לעשור היכן שהוא מעמת את גישת גדולי ישראל שתמכו בציונות עם גישת גדולי ישראל שהתנגדו לציונות ומסכמם במילים הבאות: ''לא כל גדולי ישראל היו שותפים לאופטימיות של הרב קוק''.
כמו''כ אני מציע לעיין במאמרו של בוגר ישיבת פונבי'ז עו''ד יעקב ווינרוט על ההתנגדות לציונות לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה.
גילוי נאות -
איני ציוני ואיני מייחס שום חשיבות תיאולוגית לקיומה של ישות מדינית יהודית בארץ ישראל. קטונתי מלהכריע בשאלה הגורלית באם המדינה מהווה את זנב הגלות, אתחלתא דגאולא, או סתם חיוך של הקב''ה. לאחר שנים של בחישה עקרה ועיסוק אינטנסיבי בנושא גמרתי בליבי למשוך את ידי מבירור הסוגיה האקדמית והמשעממת הזו שאין לה שום משמעות רלוונטית לדידי.
ר' יואל טוען כי ישנה פירמידה הירארכית של גדולי התורה ואשר בראשה עמדו רבנים אשר שללו מכל וכל את התנועה הציונית. על כל הרבנים האחרים שחשבו אחרת היתה מוטלת החובה לשנות את דעתם ולהכפיפה לדעת גדולי הדור האולטימיטיבים. אלא שהתקדים ההיסטורי טופח את פניו. בעוד שאין ספק כי משקלם של מתנגדי הציונות היה משמעותי (אם כי הנרטיב האגודאי מתעלם לחלוטין מהרוב השקט) אין להתעלם מהעובדה שחוץ מחסידות סאטמאר ומונק'ץ
הזרם המרכזי באגודת ישראל ראה את תומכי הציונות כמבטאים דעה אלטרניטיבית בתוך מסגרת הלגיטימיות ולא שלל את מעמדם והכרתם כגדולי תורה בעקבות ביטוי דעות אלטרנטיביות. גישתו של ר' יואל אלחנן מטיפה לצמצום מסגרת הלגיטימיות של דעות אלטרנטיביות ומותירה את טווח הלגיטימיות בין המרווח הצר המשתרע בין ר' משה שיינפלד לויואל משה.
ועיין בדברי הזהב של ר' יונה מצגר ראש ישיבת קול תורה על חוצפתם של המצנזרים את דברי פאר ישיבת סלבודקה ר' אברהם אליהו קפלן - ראש בית המדרש לרבנים בברלין ובבת עינו של רח''ע גרודינסקי - בהספדו על הרצל.
למעונינים בגישה פלורלסטית ומכובדת אני מפנה את תשומת לבכם לספרו של הרב שלמה וולבא בין ששת לעשור היכן שהוא מעמת את גישת גדולי ישראל שתמכו בציונות עם גישת גדולי ישראל שהתנגדו לציונות ומסכמם במילים הבאות: ''לא כל גדולי ישראל היו שותפים לאופטימיות של הרב קוק''.
כמו''כ אני מציע לעיין במאמרו של בוגר ישיבת פונבי'ז עו''ד יעקב ווינרוט על ההתנגדות לציונות לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה.
גילוי נאות -
איני ציוני ואיני מייחס שום חשיבות תיאולוגית לקיומה של ישות מדינית יהודית בארץ ישראל. קטונתי מלהכריע בשאלה הגורלית באם המדינה מהווה את זנב הגלות, אתחלתא דגאולא, או סתם חיוך של הקב''ה. לאחר שנים של בחישה עקרה ועיסוק אינטנסיבי בנושא גמרתי בליבי למשוך את ידי מבירור הסוגיה האקדמית והמשעממת הזו שאין לה שום משמעות רלוונטית לדידי.