בתגובה ל: הכתבה המדוברת:
שחושב שהרבי מסטמר חבר שלו או משהו כזה
מה מריץ את סאטמר לשנאת ישראל
חסידי סאטמר, המשתתפים בכל הפגנה נגד ישראל, יצאו מכליהם כדי להזדהות עם ערפאת הגוסס * הם שואבים השראתם מן התיאולוגיה של ר' יואל טייטלבוים, שאמר כי המדינה היא מעשה שטן והציונות אחראית לשואה * כשנשאל למה הוא פועל נגד יהודים השיב כי רק חסידיו הם יהודים, כל היתר ערב רב
מאת:זאב גלילי
19 בנובמבר 2004, ו' בכסלו תשס"ה
חסידי סאטמר מתפללים לשלומו של ערפאת
העולם כבר התרגל לראות את המראה המשונה הזה של יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, המשתתפים בהפגנות אנטי-ישראליות. הם נראו בכנס האנטישמי בדרום אפריקה. הם השתתפו בהפגנות נגד ישראל מול בית המשפט הבינלאומי בהאג. באחרונה הראו נוכחות בולטת מול בית החולים הצבאי שבו הגיע המרצח הפלשתיני לסוף דרכו.
ידידי, הכליזמר מוסה ברלין, שלח לי סדרה של תמונות שצולמו ברחבת בית החולים והציג את השאלות הבאות:
האם אנשים אלו נחשבים אחים? האם מותר לצרף אותם למניין?
האם מותר לאכול אצלם?
קטונתי מלפסוק הלכה. אבל נדמה לי שאין ברירה אלא להשיב בחיוב. היהודים הללו אולי טועים ומטעים. אולי הם חוטאים ומחטיאים. אולי הם עוברים על לא תעמוד על דם רעך והם בחזקת רשעים. אבל הם יהודים.
השאלה היא מה מריץ אותם.
הרבי מסאטמר
התשובה לשאלה זו קשורה באישיותו של ר' יואל טייטלבוים, הידוע כ"הרבי מסאטמר". הוא נולד בשנת 1888, בן לשושלת אדמו"רים. מ-1911 שימש ברבנות בקהילות קרפאטו רוס וטרנסילבאניה הצפונית. בשנת 1928 התמנה לרב קהילת סאטמר. הוא ניצל מתאי הגזים בשואה כשנמלט ב"רכבת המיוחסים" מברגן בלזן, שארגן רודולף קסטנר. צאן מרעיתו, אשר להם הטיף שלא לעלות לארץ ישראל עוד מראשית המאה העשרים, עלה בעשן המשרפות.
הוא עלה לארץ בתום מלחמת העולם ולאחר שנה היגר לארצות הברית. ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו-יורק הקים את קהילת חסידיו מחדש. קהילה זו עוצבה כהעתק מדויק של עיירה יהודית מזרח אירופית. הצלחתה של קהילה כזו לשרוד בתוך התרבות האמריקנית הדינאמית מעוררת מזה שנים עניין רב בקרב סוציולוגים ואנתרופולוגים. מחקרים רבים פורסמו על התופעה.
הרב טייטלבוים נתגלה לא רק כבעל אישיות כריזמטית בעלת השפעה. הוא גם כוח ארגוני כלכלי שהצליח להקים בארצות הברית אימפריה - מערכת מסועפת של מוסדות חינוך ומוסדות כלכליים. על אף השלילה המוחלטת שהוא שולל את מדינת ישראל הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים והקים גם כאן מערכת חינוכית (מבוססת על טוהרת לשון יידיש) ושיכונים לחסידיו. בשנת 1953 הוא נבחר לרב העדה החרדית בירושלים. הוא ביקר בארץ שש פעמים, פעמיים לפני הקמת המדינה וארבע פעמים לאחר הקמתה. מביקור לביקור גדל מספר מקבלי הפנים עד שהגיע לרבבות. החסידים שכרו רכבת מיוחדת שבה נסעו חסידיו מכל הארץ כדי ללוות את הרבי מחיפה לירושלים. רכבת ישראל הסכימה להנפיק כרטיס מיוחד שממנו הוצאו המילים "רכבת ישראל" ובמקומן הופיעה הכתובת "העדה החרדית". לארץ הגיע תמיד באוניות לא ישראליות, כדי לא לנסוע באוניה של יהודים מחללי שבת. לרוב הגיע ערב הבחירות לכנסת, כדי להטיף שלא להשתתף בבחירות, לפעול נגד גיוס בנות, נגד ניתוחי מתים ועוד. בליל יום הכיפורים עלה לבמת בית הכנסת לפני תפילת כל נדרי והכריז שכל מי שמאמין שהמדינה הציונית היא "אתחלתא דגאולה" אל יתפלל בבית הכנסת שלו. את חסידיו הזהיר שמי שישתתף בבחירות לכנסת, או ישתף פעולה בדרך כלשהי עם המדינה הריהו כמי שעובר על כל התורה כולה.
הגאולה כעוון פלילי
הרב יואל טייטלבוים ממשיך למעשה מגמה של כמה מגדולי ישראל שהתנגדו מאז האמנציפציה לתהליכי ההשכלה, החילון ובעקבותיהם הציונות, שעברו על החברה היהודית באירופה.
ייחודו של הרבי מסאטמר בכך שהוא הקצין יותר מכולם ופיתח תיאולוגיה, המתמקדת בהתנגדות לציונות ולעליה לארץ, ומאוחר יותר לעצם קיומה של המדינה. התנגדות זו היא עקרונית ואינה קשורה דווקא בחילוניותה של הציונות.
בספר האידיאולוגי הבסיסי שלו ('ויואל משה') הוא כותב בין היתר: "אף אם יהיו כל חברי הממשלה, כולם אהובים כולם ברורים, אף כתנאים ואמוראים... אף אילו היו חברי הכנסת צדיקים וקדושים, הוא עוון פלילי איום ונורא גאולה וממשלה טרם שהגיע הזמן". טייטלבוים היה עקבי בנושא זה, והדברים שהוא כותב על יהודים חרדים המשתפים פעולה עם השלטון הציוני, כמו אנשי אגודת ישראל, אינם חריפים פחות מן הדברים שהוא כותב על החילוניים.
ר' יואל טייטלבוים לא פרסם אף לא חיבור אחד לפני המלחמה, וכל תורתו מאותה תקופה נכתבה מפיו על ידי תלמידיו. קבצי איגרות שלו משנות העשרים והשלושים מלמדים שהתנגדותו לציונות לא נפלה בחריפותה מהתנגדותו למדינה. ספרו הראשון 'ויואל משה' הופיע בברוקלין בשנת 1959 ובו התווה את יסודות התיאולוגיה שלו נגד המדינה. הוא ביסס והרחיב את הדברים בספר 'קונטרס על התמורה ועל הגאולה', שהופיע אף הוא בברוקלין ב1967. במקביל חיבר פירושים לתורה ולתהלים ועוד חיבורים רבים.
שלוש השבועות
הבסיס ההלכתי לתיאולוגיה של טייטלבוים הוא שלוש השבועות המוזכרות במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "שלוש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".
לפי פרשנותו של ר' יואל טייטלבוים יש בפסקה זו איסור מוחלט של עלייה המונית לארץ ישראל ושל כל פעולה של דחיקת הקץ, דהיינו להביא את הגאולה באמצעים טבעיים. יותר מזה: אם לפני השואה הוא פירש את הפסוקים הללו כאיסור לעלייה מאורגנת לארץ ויוזמה להשגת עצמאות מדינית, הנה לאחר השואה הוא מוצא בעובדה שעם ישראל עבר על איסורי שלוש השבועות את הגורם לשואה. המפעל הציוני ומדינת ישראל הפכו לשיטתו לגורמים דמוניים שהצלחתם הזמנית מוסברת בכך שמאחוריהם עומד הסיטרא אחרא, השטן בכבודו ובעצמו.
בצד הביסוס ההלכתי מוצא טייטלבוים סימוכין לתפיסתו גם בתורת הקבלה שבאמצעותה הוא מטיף לתפיסה הרואה בחיוב את הגלות. לכל אדם, אומר הרבי מסאטמר, יש שורש נשמה שנועד לה מקום בחלק זה או אחר של העולם. כך הוא מסביר את העובדה שיחידים מחסידיו יכולים לבוא לארץ ישראל. כי לפי שורש נשמתם נועדו להיות כאן. כך הוא גם מסביר את העובדה שלא יכול היה להשיב בחיוב לחסידים שלפני השואה ביקשו לצאת ממקומותיהם, הואיל ולא ידע איפה מצוי שורש נשמתם.
פגישה עם "יואליש"
בשנת 1981 פגשתי באדם שלפי הערכתי הכיר את הרבי מסאטמר יותר מכל אדם אחר שאיננו נמנה עם חסידיו. זהו דוד שן, לשעבר עורך העיתון ההונגרי 'אויקלט'. שן ערך מחקר על שושלת טייטלבוים והרבנים שהשפיעו על דרכה ופרסם אותו בספר 'שלוחת החסידות מעבר לקרפטים', שהופיע בשפה ההונגרית בישראל בשנת 1964. הספר תורגם לעברית אך לא ראה אור, והמחבר הואיל להשאיל לי את כתב היד. ראיינתי את שן על היכרותו ופגישתו עם "יואליש" (כך כינה אותו) לצורך עבודה אקדמית שעשיתי אז, ולהלן תמצית הראיון שלא פורסם מעולם.
"נפגשתי עם הרבי מסאטמר בשנת 1954 בניו-יורק. הראיון עמו היה חלק מסדרת כתבות על ארצות הברית שכתבתי לעיתון 'אויקלט'. כשירדתי מן הרכבת שבה נסעתי לויליאמסבורג נדהמתי לראות שבין גורדי השחקים שוכנת עיירה יהודית כפי שזכרתי מנעוריי בסיגט, שם פגשתי את הרבי לפני השואה, לצורך מחקרי.
"הרב התגורר בבית בן שלוש קומות בלב העיירה שבנה בויליאמסבורג. חדרו האפלולי נמצא בקומה האמצעית. הוא ישב ליד שולחן, עיין בספר ומאחוריו מראה גדולה. הרבי היה אז קרוב לשנתו השבעים, אך פרט למעט שיבה שזרקה בשערו לא היה במראהו כדי להסגיר את גילו. מיד כשנכנסתי הביט בי בעיניים בהירות וחיוניות ומאותו רגע לא הסיר מבטו ממני.
"היו מאות היטלרים"
"פתחתי ואמרתי: 13 שנה רבי שלא התראינו. הוא ענה לי, ביידיש כמובן. יואליש יודע עברית ורוב כתביו נכתבו בלשון הקודש. אך הוא מתנגד עקרונית להחייאת הדיבור העברי ולמעבר מן ההיגוי האשכנזי להיגוי הספרדי. הוא דיבר אלי בטון של קורא פסק דין בבית המשפט.
"דרכו של עם ישראל, אמר, היא לחיות בין הגויים בהכנעה. הציונים מכריזים על עמדה גאוותנית מתרברבת וזה הביא את זעם העמים עלינו. זו הסיבה לשנאת ישראל.
"אני: איך אתה יכול להגיד דברים כאלה. האם עצם קיומנו לא היה סיבה מספקת לשנאת ישראל? היטלר לא דיבר על הציונות. הוא דיבר על כל העם היהודי כשבא להשמיד אותנו.
"יואליש: היטלר? (צוחק בסרקזם) במשך דברי ימי ישראל היו מאות היטלרים. לא השמידו את העם, כל זמן שעמדו בראש העם אנשים שהיו חרדים לדבר ה'.
"אני: איך זה רבה? לפני הציונות לא היו פוגרומים? לא רצחו יהודים? ואותך מי הציל? ניצלת מתאי הגזים תודות לחילונים.
"יואליש: חבל לדבר על זה, כל אחד יודע מה באמת קרה. לו הציונים לא היו מונעים את הפעולות להצלת יהודי ההלכה (ביידיש הוא אמר 'הלוכה יידן') היה אפשר להציל את רוב יהודי אירופה".
"לא מקלט בטוח"
"אני: אבל זה בדיוק מה שעושה הציונות, שהקימה מדינה.