אהבת הבריות-לקרוא ולהפנים..

מלכים א פרק יח

(יז) ויהי כראות אחאב את אליהו ויאמר אחאב אליו האתה זה עוכר ישראל:

(יח) ויאמר לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה' ותלך אחרי הבעלים:

 

ספר מסילת ישרים - פרק יט - בביאור חלקי החסידות:

זה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ח"ו ושיעברו על מצותיו, והוא מה שאמר שלמה (משלי כ"ה): עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל ח"ו, אך שומריה המתחזקים להחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש, כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת, ואומר (תהלים צ"ז): אוהבי ה' שנאו רע:

"הכה בחרדים, הצל את המולדת."

אם מסתכלים בהמשך הפרק (יט',מסילת ישרים) אפשר לראות שכוונתו של הרמח"ל שונה מהדברים שהוצגו באתר:

 

"ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא: טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא עניין הכתוב (ישעיה ג,י'): " אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"-שכל הדור אוכל מפרותיו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט"ו): "היש בה עץ" (במדבר י"ג) - אם יש מי שמגן על דורו כעץ".? ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): "יבואו אלה ויכפרו על אלה", שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם לכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפלתו בפעל, דהיינו: שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה וללמד סנגוריא על הדור כולו."

 

"כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה."

 

איך זה בכל זאת מסתדר עם הדברים שצוטטו באתר?

 

"כי אותם שמהללים רשע ברשעתו"-רשעתו=מעשים לא טובים. להלל את המעשים הלא טובים שאותו אדם עושה-זה פסול! והכוונה לא הייתה לכך במקורות הקודמים שציטטתי. הכוונה הייתה שעל אף המעשים הלא טובים שאותו אדם עושה יש לחפש את הנקודות הטובות שבו, משום שאין רע בלא טוב. אין כוונתם שצריך להסכים עם המעשים הלא טובים שנעשים, אלא לחפש באדם שעושה אותם בכל זאת את המידות הטובות שבו.(לא לאהוב את החטא אלא את החוטא,כמו שאמרה ברוריה, אשתו של רבי מאיר-"יתמו חטאים ולא חוטאים" )

הבעיה מתחילה כשהופכים את אותם אנשים לרשעים גמורים ואז לפי המשפט "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם"  באמת נראה שהאנשים שמנסים בכל זאת לדון אותם לכף זכות הם בגדר "עוזבי תורה" אך אין זה נכון אלא להיפך אותם אנשים שדנים לכף זכות ואוהבים את ישראל על אף שחלק ממעשיהם לא טובים-אותם הקב"ה אוהב! ("כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל")

החיוב לדון לכף זכות אין פירושו לשקר לעצמנו ולומר לדוגמא שפלוני שנוסע בשבת כל שבוע עושה זאת מסיבת פיקוח נפש (שאז זה מותר..), אלא על אף מעשיו הלא טובים שצריכים תיקון אנו מצווים להתמקד במעשיו הטובים. לראות את הטוב בכל אחד (לא משנה אם הוא לא שומר תורה ומצוות/ ציוני דתי/חרדי-כולם חלק מעם ישראל, בכולם בחר הקב"ה לעם). אין אדם שיש בו רק רע, אין אדם שאין בו ניצוץ של יהדות,של טוב, אנחנו צריכים לדעת להסתכל פנימה ועל אף מעשיו לראות את החלק האלוקי,הטוב שבו.

 

יש מקום להגיד דברי תוכחה אך יש לעשות זאת בשיקול דעת גדול ובזהירות. בפרק כ' הרמח"ל מציין גם את זה:

 

"הנה התורה צותה (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו ז"ל (יבמות ס"ה): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע. ראה פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יכול להולד מזה מריבה שיותר תתבזה המצוה, ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה ודאי שחייב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה."

קיבלתי את תגובתך באימייל שלי,וכהתחלה לבירור יסודי התחלתי לענות לך שם.

כמובן שיש הרבה מקורות בזה, אבל באופן כללי כך הם הדברים כפי שנתבארו בספרי מרן מסאטמאר ז"ל.
א) מצות הוכח תוכיח הוא מצות עשה דאורייתא ומחייבת כל איש מישראל שכאשר רואה את חבירו עובר עבירה מחוייב להוכיחו.
ב)הפטור של כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' זה רק כשהוכיחו וראה שאין מקבל מוסר.
ג) לימוד סנגוריא על עם ישראל זהו ענין חשוב מאוד, וכל הצדיקים (ובפרט היה זה ענין גדול אצל תלמידי הבעש"ט) הרבו לעשות כן בינם לבין קונם, או אפילו ברבים על 'כלליות ישראל' בשום פעם לא אירע לצדיק שראה יהודים עוברים עבירה וטיפח להם על השכם.
ד) מצות לימוד זכות כיצד? הרואה את חבירו אוכל חזיר אין הלימוד זכות בזה לומר שאדרבה רשאי וחייב לאכול חזיר, רק החזיר באיסורו עומד, ועם כל זה מלמדין עליו זכות דמסתמא אין פלוני יודע שזה חזיר, או שמא הוא חולה שיש בו סכנה וכדו'.
ה) מצות לימוד זכות לא נאמרה על רשעים מפורסמים, ומכל שכן על מינים ואפקורסים מסיתים ומדיחים.
ו) תפלה על רשעים שיחזרו בתשובה (יתמו חטאים ולא חוטאים)נאמרה רק על רשעים בשאר מצות התורה אבל על מינים ואפקורסים מתפללים עליהם שלש פעמים בכל יום 'והמינים כרגע יאבדו'.
ט) לשבח רשעים בפני אחרים הוא ענין חמור מאוד וזה נקרא 'חנופה לרשעים' ועלה כתב רבינו יונה שהוא מכלה מנפש ועד בשר

"מי שפורק מעליו עול מלכות שמים וחוטא במזיד או מי שעובר תדיר על עבירה מסויימת שאיסורה ידוע ומפורסם לכל (כגון אכילת חזיר), מותר לביישו ולגנותו על חטאו, מאחר ואדם זה חוטא, לא רק מפני שאינו מתגבר על יצרו, אלא בזדון לב מתוך הכרה מלאה בחטאו ופריקת עול מלכות שמים,מותר לספר לאחרים על מעשיו הרעים.

יתירה מזאת, כאשר אדם כזה עושה מעשה היכול להתפרש הן לטוב והן לרע, צריך לדון אותו לכף חובה משום שהוא מוחזק כרשע. גם הלאו של "לא תונו איש את עמיתו" האוסר לבזות את הזולת בדברים שיעליבוהו ויכעיסוהו אינו מתייחס לחוטא כזה ומותר לבזותו ולהכלימו על חטאיו".

(מתוך הספר "נצור לשונך" של הרב זליג פליסקין - שהינו קיצור הספרים "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון" בלשון קלה).

וכידוע מדיני שמירת הלשון ולימוד זכות,  במקרה שרואים מעשה טוב שנעשה על ידי רשע ידוע, שאפשר לפרשו לכאן ולכאן, אזי חייבים לדונו לכף חובה. ואילו כשרואים מעשה רע שנעשה על ידי איש ירא שמים מפורסם ואפשר לפרשו לשני הצדדים - אזי חייבים לדונו לכף זכות.

כעת, היכול מישהו להסביר לי מדוע נוטים אנשי הציונות הדתית לפעול בדיוק להיפך - להלל רשעים ידועים על מעשים מועטים טובים (שלאמיתו של דבר, במקרים רבים, יש ספק גדול אם הם מעשים טובים באמת  על פי השקפת התורה הצרופה), ואילו צדיקים ידועים הם מחרפים ומגדפים על "חטא" אחד בלבד שלהם - אנטי ציוניות .

בכך מכפרים על העוון החמור של שנאת חינם בתקופת בית שני, שאז שנאו נגד התורה וכיום השנאה היא עפ"י התורה. (דברי מרן הגה"ק החזו"א זיע"א).

וזכה שדוקא ממנו יצא מלך המשיח למרות אמירתו הברורה והנוקבת: "הלוא משנאיך ד' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי תהלים (קל"ט כ"א כ"ב) ". כיצד אתם מסבירים זאת, אוהבי כל הבריות ללא כל תנאי וגבול?

אזי מדוע לא להשליך הלאה ומדוע לא לאהוב "בריות" נוספות של הקב"ה אשר אף הם יצירי כפיו, כמו אחמדינג'אד, אסאד ושות'? או שאולי הם אינם נכללים בהגדרה של "בריה", כמו שרשעים בחייהם קרויים מתים ו"ואתם קרויים אדם" ולא אומות העולם. וכן הביטוי "עמיך" המופיע במספר מצוות בין אדם לחבירו (כמו "לא תלך רכיל בעמיך") המבטא את היחס הרצוי על פי התורה למי שהוא מ"עמך ישראל" - העושה מעשה עמך  (- מקיים תורה ומצוות). וכידוע שבמצוות אלו אין חיוב לנהוג כך כלפי מי שאינו "עושה מעשה עמך" אשר מכמה היבטים הלכתיים דינו כגוי.

הילדות בגן חדלו לבקר בביתה של רותי חברתן ולשחק אתה מפני ששמעו ש"מסתובבים" בביתה "עכברים". לאחר זמן נודע להן כי הכוונה לעכברי מחשב.

לכן כשם שכשמדברים על "עכבר", כדאי לברר למה מתכוון המדבר, כך כשגדולי ישראל מדברים על "אהבת הבריות" או "אהבת ישראל" כדאי לברר את מי הם מגדירים כ"בריות" או כ"ישראל". כפי שכשאומרים את הביטוי השגור בפי יהודים "העולם אומר" לא מתכוונים לכלול במושג זה את גם דעות האינדיאנים והסינים

פעם אמר (רבי אלי' מישקובסקי זצ"ל ר"י "כנסת חזקיהו" כפר חסידים) על אלה אשר בשם "אהבת ישראל" מתייחסים בחיוב אל פורקי כל עול עיקרי הדת, כי הנה חז"ל אומרים לנו שמשה רבינו היה "אוהבן של ישראל", ואף על פי כן הפסוק אומר "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ד' ויברך אותם משה"... משמע, שגם אוהב ישראל הגדול ביותר לא מצאם ראויים לברכה רק כאשר עשו ככל אשר ציווה ד'!!...