בס"ד קראתי את המכתב וממש כאב לי. ניכר שהכותב אותו מוּנע מרגשות אמיתיים של כאב ושל חוסר הבנה ואי אמון. אני בהחלט יכולה להבין אותו, אולי מפני שההיכרות שלי עם הציבור הדתי-לאומי היא היכרות יומיומית ובמהלך ההנתקות נתקלתי פעמים רבות בטענות כאלה ואחרות שהותרסו נגד הציבור החרדי. אמנם איני מסכימה עם דעות הכותב, ואני נמנית עם הציבור החרדי על השקפתו ואורח חייו, אבל אני חייבת לציין את העובדה שהציבור החרדי בהחלט אשם. הציבור החרדי אשם בחוסר הסברה, בריחוק ובאטימות. אישית אני יודעת שבמהלך ההנתקות, לא הניחו בני הישיבות את סוגית א"י בצד! ההפך. כמו שיואל כתב בתשובה למכתב, גם אני התוודעתי להשתדלויות כנגד תוכנית הגירוש, הן מצד הקהילה הליטאית והן מצד הקהילה החסידית. וכיוון שהחלק שלי בקהילה החסידית הוא המשמעותי יותר, אני מעידה חד משמעית שלא שקטנו. היו תפילות, היה בכי, הייתה הזדהות. היה מאבק. פנימי, חיצוני, עליון. מאמץ לקרב, למאמץ להתקרב. היו המון השתדלויות. אז נכון, לא הלכתי להפגנות. אבל סליחה - בעצרת התפילה בכותל היו חרדים!!! ובע"ה גם אני נכחתי שם. ונכון - אני לא משוטטת בין בתים במסע שכנוע. אבל לכל אחד יש את השליחות שלו, כך אנו מאמינים, ומתוך כך יש שבוחרים לפעול בתורה ובתפילה! גם אצל שבטי ישראל הקדושים מצאנו זאת - יששכר וזבולון, שתלו תורתו של זה בלחמו של זה. ההאשמה היחידה שיש לי כלפי הציבור החרדי, היא כאמור האחריות שלהם, כל אחד ואחד באופן אישי, להראות סבר פנים יפות. לצאת בגלוי כנגד מה שהם נלחמים עליו (והם בהחלט נלחמים). הציבור החרדי יודע שיש בידיו המון כוח - חברתי פוליטי וכלכלי. אני מאמינה שאם הוא היה מנצל את הכוח הזה לביטוי מאבקו שלו (לא רק במישור המעשי, אלא גם בעצם פרסום האכפתיות והמאבק הפנימי), אמנם ההנתקות עדיין הייתה מתרחשת - אבל הפער והכאב שנוצר בתוך החברה הדתית בעקבות האטימות והריחוק, עשה ועוד עושה את הנזק שלו... היה מאד חבל לי לקרוא את ההתרסות במכתבים הללו. בעם ישראל חסרה אהבה, הבנה, אמון. לכל צד יש המון השגות על הצד השני, אבל החכמה היא למצוא את הקו המגשר, ללמד זכות ולהגיע ממקום של אמת ואמונה ושל חתירה לגאולה. אני מצטרפת לתפילתו של יואל בסוף הדברים, ומוסיפה שבעזרת ה' נזכה לאהבה, שלום ואחדות. חנה.

חנה ,  הרצליה,   (י' סיון )