דבריה של מרים בת ציון ראויים לעיון.
הרב ניסה ליצור תמהיל אישי בין גישת ההיתר ואיסור וגישת האפשור והבנה, בין השליטה של בעל ההלכה, לבין האמפתיה של נותן חסות נפשית. הוא "משחק" במגרש הסמכות והשליטה עם חיישן מיוחד לחולשות ופגיעות. בכתביו הוא מבטא היקסמות והערצה לנשים אך חרדה מכל נתינת מעמד וכוח לנשים בהקשרים שהם מחוץ לכותלי ביתן.
לסמכות יש יתרונות וחסרונות. במקרה של רבנים - לרובם יש אתיקה גבוהה והם נכס לקהילתם. אך מקרה בת ציון מלמד שהאתיקה לא מובטחת, ובהיעדר מנגוני ביקורת - כל כשל של רב הופך לאיום קיומי על המוסד כולו.
מרים בת ציון לא הגיע לרב בשעה של כוח אלא בשעה של חולשה. אם היא יצאה הרבה יותר חלשה מהקשר איתו - הרי זה כישלון שלו.
|
|
|
|
|